"אני נאלץ לבטל הערב, כי שכחתי שיום שני היום, והילדה אצלי. אפצה אותך....". אלה הניחה את השפופרת ופרקי אצבעותיה הלבינו מזעם. זו הפעם השלישית שזה קורה החודש! כל פעם יש לו דבר יותר חשוב שמבטל את הפגישה שלהם. שלשום זו הייתה מצגת חשובה שהוא היה צריך למסור למחרת בעבודה, לפני שבוע – הוא שכח שקבע משחק טניס עם אלוף הקאונטרי קלאב שבו הוא חבר, וביטל את היציאה אתה לסרט, וכעת, אחרי שהשקיעה בפן במספרה כהכנה לערב ריקודים במסעדה יוקרתית, הוא שוב מבריז!

אם עבודה במקום הראשון אצלו, שלושת הילדים שלו החיים אצל שלוש גרושותיו -במקום שני, התמכרותו למשחקי טניס במקום שלישי , זה משאיר אותה במקום רביעי בחייו, חשבה במרירות. וגם זה לא בטוח, כי הרי הוא לא מוותר על צפייה במשחק כדורגל בשבת, עם כל החברים שלו בפאב השכונתי, פעם בשבועיים הוא יוצא למסע אופניים כדי לשמור על כושר, פעם בחודש הוא נוסע לאיזו ועידה בחו"ל מטעם העבודה שלו...ואיפה היא במשוואה הזאת? ממש רחוקה משמה, אלה! מחוקה, רמוסה, כתושה לאבק!

היא נזכרה בשיחתם האחרונה. זו הייתה אמורה להיות שיחת "יחסינו לאן?", כמקובל אצל בני זוג שיוצאים פרק זמן של כשלושה חודשים. היא הכינה רשימת נושאים , שכללו מעבר מגורים ביחד, צירופה לפעילויות שלו עם הילדים כדי להכירם מקרוב, אולי איזה תכשיט קטן מתנה בשבילה, אות וסימן לשלב הבא שלהם. היא התכוננה לערב בקפידה. הדיסק האהוב עליו מתנגן ברקע, ריחה המשכר של עוגת תפוזים בתנור, שמלה חדשה החושפת את גזרתה החטובה, תוצר הדיאטה האחרונה....

לשווא! הכול לשווא! ברגע שפתחה את פיה ב"רציתי לדבר אתך על משהו....", צלצל הנייד שלו צלצול חד, ולאחר ששמע את קול הבוכים של הבת האמצעית שלו, שמאיימת להתאבד אם לא יגיע תיכף ומיד לבית גרושתו השנייה ויסדיר את המריבה האיומה שלה עם אימא, הוא פשוט קם והלך! כן, ככה, פשוט! נכון, הוא לא שכח למלמל כהרגלו –"אני אפצה אותך, חמודה שלי, את יודעת שאני אוהב אותך....". היא נותרה מאחורי הדלת הסגורה, כשדמעותיה משקות את העוגה שפרסה עבורו....

אחרי זאת הייתה החלטתה נחושה: אין לה מה לעשות אתו! היא לא תישאר עם בן זוג על הנייר, כשתכל'ס בשטח, היא במקום אחרון אצלו! שלום ולא להתראות! כן, עוד היום תגיד לו, ומדעתה לא תזוז! אולם בערב לא הצליחה להגיד לו, כי הוא שוב הבריז. הוא היה חייב, כמובן, להגיע לאליפות הטניס של גוש דן. אבל, אין לה מה לדאוג, מחר הוא יעבור דרכה, ויקשיב לכל מה שתרצה להגיד לו. הוא אמנם עבר דרכה באיחור של שלוש שעות, והיא לא ממש זכרה מה רצתה להגיד לו, כי נמסה בין זרועותיו....

רשף, רשף...מה אפשר לעשות אתו? הוא פשוט מדליק אותה, סוחף אותה, מבעיר בה אש...אי אפשר אתו, ואי אפשר בלעדיו! יום אחד הוא מפתיע בכרטיסים להופעה של אלטון ג'ון, יומיים אחר כך שוב מבריז (סוף שנה בעבודה, חייבים לעשות מאזן). די, כמה אפשר להתנדנד בזיג זג הנצחי הזה? היום זה היה צריך לקרות סוף סוף, השיחה שבה תודיע לו על הפרידה. זהו, נגמר! הקץ להתעללות! לא היה איכפת לה שהזמין מקום במסעדה עם ריקודים. מעניין את קצה הציפורן שלה! אחרי מה שתגיד לו, נראה אם יהיה לו עוד חשק לרקוד! וכעת, חצי שעה לפני הפגישה, צלצול ההברזה!!!

אלה הביטה בדמותה במראה. גבוהה, יפהפיה, אקזוטית. היא לא נולדה לחיי סבל! מישהו שיתייחס אליה כמו אלה, זה מה שמגיע לה! ואז צלצל הטלפון. היא פרצה בריצת אמוק לעברו. הוא מתחרט, הוא כן יגיע..."אלה? אני לא יודע אם את זוכרת אותי, קוראים לי דוב....". אלה לא זכרה. "התכתבנו בצ'ט, ואמרת שאת יוצאת עם מישהו, ושאם תתפני....". אלה הידקה את שפתיה בהחלטיות. "כן, אני פנויה. אפילו הערב!", אמרה בקולה המתוק ביותר.

רשף לא התקשר כל השבוע. היא בילתה יום יום עם דוב. הוא היה בן יחיד, בן ליורדים שהתעשרו בלוס אנג'לס. הוא הגיע לארץ לעשות צבא, ומאז נשאר כאן. היו לו מערכות יחסים קודמות, אך מעולם לא מצא את "האחת והיחידה" כהגדרתו "שתגרום לו לאבד את הראש ולתת לה טבעת". מאלה הוקסם לחלוטין. הוא סגד לה בהתמכרות מוחלטת. לבד, ללא משפחה, היא הייתה כל עולמו. הוא תיקן לה מכשירים שהתקלקלו בבית, קנה עבורה בסופרמרקט, הציף אותה במתנות, והעיקר, לא עזב אותה לדקה.

"אין לי אף אחד כאן. לא משפחה ולא חברים", התוודה. "מאז ומתמיד היו בנות הזוג שלי כל עולמי". לאלה לא הייתה דקה פנויה. כל שעה עגולה היה צלצול טלפון מדוב. אם לא ענתה, נשלח מיד אס.אם.אס, ואם גם זה נותר בלא מענה, הוא פשוט הגיע לביתה וחיכה לה ליד הדלת. "דאגתי נורא!", אמר. "חשבתי שקרה לך משהו!". היא אכן הרגישה כמו אלה אמיתית.

עוד שבוע עבר. רשף לא התקשר עדיין. שוב ושוב נוכחה אלה לדעת, שאצל דוב, היא במקום הראשון. "את המלכה שלי!", חזר ואמר לה ללא הרף. "התפקיד שלי בחיים זה לעשות אותך מאושרת! זה כל מה שמעניין אותי!". ואכן, עם הורים עשירים כאלה, לא היה על דוב לעבוד כלל. פעם בחודש קיבל מהבנק את הריבית על כל ניירות הערך שלו, ובזה ניתן היה לפרנס חמש משפחות לפחות... את שעות הפנאי שלו בילה דוב בתכנונים מה יעשה הערב עם אלה...לא היו לו כל תחביבים. אלה הייתה התחביב שלו.

"איזה מזל יש לך!", שמעה אלה שוב ושוב מחברותיה. "הלוואי עלינו נסיך כזה, שישים אותנו במקום הראשון!". היא חייכה בסיפוק. אכן, היא במקום הראשון. סוף סוף! ואז צלצל הטלפון, וכאילו לא עברו שבועיים – "הי בובה! תתלבשי יפה, יש לי הפתעה בשבילך הערב!".

הדם אזל מפניה. "רשף....", גמגמה. "מה אתה חושב שאתה עושה? שבועיים לא שמעתי ממך ועכשיו פתאום נזכרת בי?". "אני מצטער, בובה. את לא מאמינה מה קרה, גרושתי השנייה ברחה מהבית וזרקה לי את הילד האמצעי על סף ביתי. נו, מה יכולתי לעשות?". "להתקשר אולי?", רטט קולה של אלה מזעם עצור. "כן, האמיני לי שרציתי, אבל מה, לדבר אתך ליד ילד בן 12? לא מתאים....".

"אני כבר לא פנויה! אני יוצאת עם מישהו שמעריך אותי, ושאצלו אני במקום ראשון!", רצתה אלה לומר, אך שום קול לא יצא משפתיה. היא הניחה את השפופרת בפתאומיות, ללא אזהרה, וכשלה לתוך הכורסה. ראשה היה סחרחר עליה. חוצפה שכזאת, מי הוא חושב שהוא? מלך אנגליה, שמואיל בטובו להתקשר אליה כשנוח לו?

לא עברה דקה, ואס. אם. אס בהול: "למה הטלפון שלך תפוס? עם מי את מדברת? תתקשרי אלי מיד! דוב....". היא לא ענתה. הטלפון צלצל. היא לא נעה. שוב אס.אם.אס. עוד צלצול בטלפון הבית. ובנייד. ועוד צלצול. היא הרימה את השפופרת. קולו המודאג של דוב הציף אותה במילים: "איפה את? למה את לא עונה? את משגעת אותי! את יודעת שאת כל עולמי! אין לי כלום מלבדך!".

אלה אחזה ברקותיה, מפטירה חלושות שהיא לא מרגישה טוב. בדקות הבאות ישבה דוממת. נדמה היה לה שהיא הולכת להשתגע. ואז צלצל פעמון הדלת. ואחר שוב, ושוב, בעקשנות. אוף, זה כל כך מעייף להיות מרכז החיים של מישהו אחר, חלפה מחשבה במוחה, כשפתחה את הדלת היישר אל תוך זרועותיו המחבקות של רשף. היא הרשתה לעצמה להתמסמס למים, לכלום, לאבק, להתמזג אתו בשלמות. "התגעגעתי אליך, יפה שלי!", הוא לחש אל הגומה שבצווארה. "זה בכלל לא רע להתגעגע...", ענתה, כשתחושת אושר בלתי מוסברת מציפה את עורקיה.