לילה אחד שבתי הביתה. הוא שכב ער על השטיח בסלון והתבונן בי מודאג כשנכנסתי לחדר. כזה הוא היה, מהנמרים הדאגניים האלה. זרקתי את התיק על הספה, חלצתי נעליי והתיישבתי לידו. "איפה היית?" הוא שאל. "הלכתי לחפש את האושר", עניתי. "ואיך עשית זאת?" "אומרים שהשינוי מתחיל בראש, אז הלכתי להסתפר", עניתי לו. "ונהיית מאושרת יותר?" שאל. "לא", עניתי, "אז הלכתי לחפש קריירה. דווקא מצאתי אחת. לא רעה ועם הכנסה מספקת". "כזו שאחרי 5 שנים אתה מרגיש שחוק לגמרי, אתה מבין שלא נותר לך זמן לשום דבר והבוס שלך הרבה יותר טיפש ממך?" הוא הוסיף. כן", עניתי. "אז החלטתי שצריך לעשות נקיון בית. הלכתי להשלים עם ההורים". "והצלחת לסלוח להם, אבל לא הצלחת לסלוח לעצמך על שכעסת ועוד יותר על כך שאת כל הפגמים שמצאת בהם את נושאת בעצמך ולכן לעולם לא תוכלי באמת לסלוח?" "לא", כעסתי. "אתה מגזים קצת. לא כל הפגמים".. "ואז", המשכתי, "פניתי למצוא אהבה. הבחור הראשון, התמהמה עם הפגישה". "מכוער מדי", אמר הנמר. "והשני רצה להפגש רק בשעות לא נוחות בכלל", המשכתי. "נשוי מדי", הוא מלמל. "הבחור אחריו רצה להפגש נורא מהר ונורא הלחיץ". "תלותי מדי, זה הסוג הכי גרוע". הוא אמר תוך כדי פיהוק. "והיו עוד כמה", המשכתי. "אבל בסוף מצאתי". "כן", אמר, "ואחרי שנה את מבינה שאם לא תשטפי כלים הכיור יעמוד מלא, וכדאי לך להדק את הקשר שוב עם חברותיך כי כבר אין לו ממש סבלנות לשמוע את הקשקושים שלך". כעסתי. "זה לא קשקושים". "לא, ברור שלא", הוא צחקק מתחת לשפם. "נו", הוא המשיך, "אז מה בכל זאת מצאת בסופו של דבר? שכדאי להפסיק להשתמש בקלישאות?" "לא", עניתי, "שאין ברירה אלא להתמקד בפרטים הקטנים. שם נמצא באמת האושר". מזגתי לי יין לתוך כוס שהייתה על השולחן. "הנה, כמו היין הזה", אמרתי. "ואתה, איזה כיף שיש לי נמר כל כך חכם וציני". "את יודעת שאני טיגריס?" הוא נעץ בי מבט. "טוב", כעסתי, "מה זה משנה". קטנוני. |