ארבע שנים מלאו השבוע לכליאתו של גלעד שליט בשבי החמאס. ארבע שנים תמימות שהם 365 ימים בכל אחת מהשנים שבהם נמק גלעד שליט בשבי החמאס, ומדינה שלמה מתבוננת בעיניים משתהות. ובחוסר יכולת ממשית לעשות מעשה.
אקדים מאוחר למוקדם.
אינני נתפס כחשוד (כך אני מקוה) שאינו חס על שלומו וחייו של החייל החטוף גלעד שליט. אלא שהפרשה הזו נועדה לגלות משהו על פניה של החברה הישראלית בשנים האחרונות. מה קרה לנו באמת, וכיצד באמת אנחנו ערוכים להתמודד עם מצבים שונים ומשתנים במאבק מול טירור שהולך ומשפר את ביצועיו ואת כושר המיקוח שלו.
הציבור הישראלי עבר טרנזפורמציה משמעותית ביותר בשנים האחרונות בכל הנוגע ביכולת המסחור, בקלפי המיקוח של החברה הישראלית עצמה.
הדיאלוגים שאני מקשיב להם ברדיו, לא נותנים לי מנוח. מה קרה לכושר העמידה של החברה הישראלית? מה קרה ליכולת שלנו לצפות פני עתיד. השבוע אמר א. ב. יהושע כי יש לעשות הכל לשחרר את גלעד שליט, אין כאן בכלל שאלה של מסחר. אם החמאס רוצה שהמחבלים יחזרו לשטחי יהודה ושומרון, אז שיחזרו, כאילו הצבא ערוך להתמודד עם מפגעים חדשים ישנים כענין של מה בכך. כאילו לא נרצחו בדם קר עוד 27 ישראלים שנתקלו בשטחים עם מחבלים ששוחררו מהכלא למען שחרור העבריין טננבאום, ושלשת ארונותיהם של חללי צהל שנשבו בלבנון. כאילו אין מחירים במשקפים של מדינה ושל חברה.
אם רק לפני קצת פחות מארבע שנים ראה ראש הממשלה אהוד אולמרט הכרח לפתוח במילחמה נגד החיזבאללה בלבנון שהתקנאו באחיהם מדרום ובקשו לעשות תרגיל חטיפה נוסף בו נשבו (כנראה כבר מתים) המילואמניקים גולדואסר, ורגב, עליהם השלום, הרי שענינו של גלעד שליט לא ממש בא לידי פתרון מיוחל בזמן אמת.
ונדמה, כי באותה מלחמה שהתפתחה בצפון בעקבות תפיסת שני החיילים שנחזו במצגות של החיזבאללה כחיילים חיים, היא שהביאה למלחמה עקובה מדם שנמשכה גם פרק זמן משמעותי יותר מזה שלו היינו רגילים מעל לחודש ימים.
לא, אין לי כוונה להתעסק במלחמת לבנון השניה בעת הזו, אבל בהחלט יש לי כוונה לברר למה זה קרה לנו, שכעת אנחנו מפעילים לחצים על ממשלת ישראל להכנע לתכתיב דרקוני של החמאס והכל על מנת שגלעד שליט ישוב לבית הוריו.
הדילמה הזו בה נתון ראש ממשלה וכל ראש ממשלה היא קשה מההכרעה שעמדה בפני המלך שלמה שנדרש לשפוט בין שתי אמהות שטענו לבעלות על ילדן. הדילמה הזו של הממשלה היא מהנוקשות שידענו, וזאת בגלל שהזמן לא עמד מלכת, אלא שהעדר פתרונות יצירתיים הם שהביאו אותנו לנקודת אל חזור מסוכנת ומשמעותית כל כך.
שמעתי השבוע ברדיו את עירית לינור מסכמת את הדילמה במשפט משמעותי ביותר . היא שתפה את קהל מאזיניה בתחושה אישית שיש לה ולפיה החמאס כבר מרגיש שהוא לא מוכן להחזיר את גלעד שליט בשום תנאי, כלומר, גם אם נניח יאמרו לו שמסכימים לתנאים שקבע הוא יבקש לשפר את אותם תנאים והכל כדי שאותו קלף מיקוח שנמצא בידיו בדמותו של חייל , עלם חמודות, נעים הליכות, מלח הארץ השבוי בידיו, הוא זה שישנה את מאזן הכוחות האסטרטגי כאן, כי אחרי הכל, בשביל לקבל קלטת שמעידה על היותו בין החיים, אפשר שישחררו גם בשנים הבאות עוד מחבלים.
החמאס למד שהקלף מיקוח הזה שבידו יוצר מתחיות בתוך החברה הישראלית, ומניח לטובת הענין שדוקא חוסר ההסכמה שקיימת בתוך החברה הישראלית היא גם זו, העלולה לחשוף עצבים דקים של חברה , שמבקשת להשען על הסולידריות החברתית של בניה. ואכן, לא בכדי אנו עדים לתקשורת של החמאס מעזה שמנסה להטיל את האשמה באי הגעה להסדר על ממשלת ישראל. ברור שהם מנסים להשיג לעצמם עוד כמה נקודות זכות.
אני גם מתחיל להרגיש עם עצמי שבעצם אין כאן משא ומתן אמיתי שיביא לתוצאות מקוות. זה יותר משא ומתן שכל צד מבקש לחדד יותר את האי הסכמות מאשר להגיע לכדי הסכמה שתבטא פשרה באמצע הדרך. אני מניח שממשלת ישראל למודת הנסיון מהסכמי גי'בריל ב אמצע שנות השמונים מעונינת להמנע מתוצאה עגומה חוזרת. ונזכיר, כי המחבלים ששוחררו בעסקת גי'בריל ונשלחו חזרה לשטחי יהודה ושומרון הם האחראים הבלעדיים לפרוץ האינתיפדה הראשונה ולאחריה לכל מה שאנחנו מכירים מנסיון ההתפייסות עם הפלשתינים בהסכמי אוסלו ובמה שקרה אחר כך.
ובתוך כל הסיפור הקשה הזו, לא נשמעת עוד האופציה הצבאית.
קברניטי המדינה מתהללים בהצהרות שאולי הן חסרות כיסוי (או שכן או שלא) ביחס למעורבות הצבאית המתבקשת בנסיון למנוע את יצור הפצצה הגרעינית הראשונה בשלטונו של אחמידינגד באירן, אבל כאן, במרחק של מספר קילומטרים מן הבית, מן המקום שבו נלקח במעשה טירור מתוך שטח מדינת ישראל חייל גלעד שליט, לא מדברים כבר על אופציה צבאית.
מה אנחנו צריכים לחשוב ? שהמדינה לא מסוגלת למקם את מקום המסתור של גלעד שליט? בסרט הזה כבר היינו. אז למה שלא יעשו מבצע כמו שניסו בזמנו במבצע הכושל לשחרור נחשון וקסמן ?
לא, לא מדובר בשאלת המחיר. מחיר של מבצע כזה הוא מחיר כמעט ידוע מראש, לא ניתן למנוע נפגעים, ובודאי שזה לא עמד מעולם כשקול אמיתי שמנע ביצוע משימה גם אם זה הצריך כוחות גדולים של הצבא ודוקא אלה המיומנים שבהם, כמו חיילי היחידה, שהגיעו עד אנטבה הרחוקה לשחרר את חטופי מטוס אייר פראנס בדיוק השבוע לפני 34 שנים.
מה קרה לכושר ההרתעה שלנו? איך זה קרה לנו, שמול חבורת ביריונים שמחזיקה בחייל החטוף גלעד שליט, זנחו את האופציה הצבאית.
המחשבה שמה שהיה מתאים לנסיון החילוץ של נחשון וקסמן אינו מתאים לנסיון חילוץ של גלעד שליט, צריכה באמת להדאיג כל אחד מאיתנו אם אמנם כושר ההרתעה שלנו הוא כבר לא מה שהיה לנו להציג בעבר הלא כל כך רחוק.
|