ה"מפלצת" שבפנים- מבוא 

 התחלתי נגטיבי, ללא ספק. המפלצת שבפנים ..לא פחות ולא יותר.זו אולי התנהלות מאפיינת מהעבר, אולי סתם נטייה שיווקית שכזו לכותרת מוכרת.  או אולי שוב נטייה לעולם הפחדים. אחרי הכול במפלצות אנחנו מבינים. מוקפים בהן משחר ילדותינו.  כזו שמתחת למיטה בלילה, כזו שקופצת עלינו מכל סרט שני, כזו כמו המורה שלנו בכיתה ו' , הרס"ר בטירונות או הבוס הקודם (ובטח גם הנוכחי).

הן תמיד שם, המפלצות. מעוררות פלצות. כבר למדנו לחיות איתן, במחיצתן. להשלים עם רובן.

אפילו להתאים את עצמנו להן.אבל פה (בכתוב), לא באמת במפלצת עסקינן (אולי מפלצנות), גם לא באויב או יריב מסמא.

אלא במחשבה, רק במחשבה. כל אחד ושלו כמובן. ברשותכם אני אמשיך לכנותה מפלצת. אחרי הכול גם עוגי נחשב מפלצת לא.. 

זה התחיל לפני כמה חודשים טובים, אולי אפילו כבר שנה, כשדפקתי לראשונה על דלתות כוח השקט. לא ידעתי לאן אני בא. מלא חששות, הסתייגויות, ציניות, אנטי וגם קצת סקרנות.

אולי באתי בכלל בגלל אשתי. לאן היא הולכת כל שבוע וחוזרת מלאה? מי זה הבחור הזה, שאליו היא הולכת? מה זה הדבר הזה? איך מכמתים אותו? לאן זה ייקח אותה? ואני, אני אשאר פה? מה זה פה? מה רע בפה שאני נמצא בו?

ומה זה השטויות האלו בכלל..ככה גם נראתה התקופה ההתחלתית שלי בתהליך.

מלא התנגדויות, מלחמה פנימית, אולי אפילו מן מלחמה גברית, אולי האגו שלי עם היושב מולי. ביקורתיות, שיפוט.

אני לא אשכח את אותה מסיבה ראשונה ביפו, הגעתי מאוחר יותר , בסך הכול כדי להפתיע את אשתי כביכול, וכל מה שיכולתי לראות זה רק עשן, מחנק ואנשים לא ברורים. מאורה. את המסיבה הבאה דרך אגב, באותו המקום,  אני כבר הייתי חלק מהמארגנים. היה פיצוץ. על מה לא התנגדתי, במה לא בעטתי.

אני חושב שלא הייתה סיבה, על פני השטח ומתחתיה, שלא ניצלתי לטובת פקפוק בדרך ובתהליך.

העבר ו"המקום" ממנו באתי, משך אותי אליו בכבלים עבים וחזקים יותר. אצלי הרציונל, הדרך השקולה, המדידה, היעדים והתוצאות היו אבני הדרך באופן ההתנהלות, בצורת חיי.

בשנותיי הצעירות יותר, הייתה לי מן תפיסה, אמונה, שבסך הכול אנו כאנושות חיים על הכדור מתוך אינטרס של מישהו/ משהו גדול מאיתנו, כבובות על חוט, ולכן לא צריך לקחת את הדברים יותר מידי קשה או ברצינות (התיאוריה על רגל אחת). בדיעבד אני חושב שאכן חייתי כסוג של בובה על חוט מחד, אבל גם די לקחתי את הדברים מספיק קשה מאידך.

מה שנקרא ללכת בלי ולהרגיש עם.לרוב ריציתי. אני מסתכל אחורה על עצמי ותמיד הייתי שם בשביל משהו שמישהו אחר רצה. במסלולים שבחרתי, בדברים שעליהם ויתרתי.

 די יצור מרצה ומגיב אך ולרוב נרגן בגלל. אפשר וגם אולי רצוי, לחלק מאיתנו, או בשלב כזה או אחר בחיינו, להיכנס ולבחון את הדברים שעברנו בחיים. דרך התחנות השונות של התעצבותנו למי שאנו כעת. הרי ברור שמי שאנו כעת (או מי שאנו חושבים שאנחנו) הוא יציר בריאה של מה שעברנו. של הגנים הטבועים בנו, של איך שגדלנו, של החינוך שקיבלנו, של הסביבה ושאר טובים ומרעים כאחד.

אך אולי גם אפשר לארגן תערוכה גדולה של תמונות ואירועים אלו, שלהם אנו קוראים העבר/ההיסטוריה שלנו ולבוא כאורח לתערוכה. אולי אפילו לקנות תוכנייה חמודה בכניסה כדי שתהיה לנו למזכרת.

להיכנס, להסתכל, לעשות פרצוף של מבין גדול באומנות ולהמשיך הלאה.

אם אני חוזר אלי לרגע, ולמלחמה בתהליך ובעצמי בכלל, היא כמעט והביאה אותי לעצור. להפסיק ולחזור לחיי השקטים נטולי החיפוש וההתעמקויות (למעט אלו שהתחתנתי איתם, אולי מגדולות המתעמקות והחוקרות- אשתי המדהימה).

אבל אז זה הגיע. מה שאני קורא לו- המפץ הגדול. אני כמובן קופץ קדימה כמה צעדים, ולו כדי לא לשעמם יותר מידי במלחמה עם המפלצות האישיות שלי מבפנים.כן, המפץ הגדול.

הסדנה הראשונה שלי. "טוב, תקשיב טוב אודי. זה או שאתה בא לסדנה או שאנחנו לא נוכל להמשיך בדרך הזו שלנו". כך הוא אמר."ועוד דבר, אם אתה בא, אתה בא כל כולך. אתה עושה עבודה כזו עם עצמך לפני, שלסדנה אתה בא ומתמסר לתהליך, הבינותה? אין באמצע , אין לבוא כי אשתך או אני חושבים שזה נכון.

רק כי אתה בשל ומוכן לתת מעצמך. לתת לעצמך קצת קרדיט"."ואלה יופי. באולטימטומים הוא בא לי" חשבתי לעצמי. "אין מצב שאני בא" המשכתי לחשוב. התייסרתי במחשבות עד יומיים לפני והתקשרתי. "בטח שאני בא ואני לגמרי בפנים" שכנעתי את כל הצדדים, בעיקר את עצמי.ה"מפץ הגדול", כבר אמרתי?מבלי להיכנס למה ואיך קרה לי בסדנה ההיא, הראשונה.

מבלי לנתח יתר על המידה, מה גם שמסופקני אם אני יכול אכן לנתח, הסדנה ההיא הייתה התפנית. אני בתחושה, שבזכותה השלתי את הקליפה הראשונה, העבה ביותר, שערפלה את עיני, מי אני, מה אני ועוד נושאים גדולים וחשובים לגבי.

מאז אני עמוק בתהליך. משיל עוד ועוד קליפות. לאט, בזהירות אבל בהנאה ולמידה רבה.

 מה באמת השלתי שם בסדנה? מה אני חושב שאני משיל בתהליך הזה שאני עובר? אולי אני בכלל לא משיל כלום אלא בונה מחדש?הסדנה השנייה, דרך אגב, כבר הייתה ממש חגיגה לחושים. קרקס של חוויות עם עצמי, שלא אשכח.

בעיקר הרבה מגע עיניים ישיר עם המפלצת ההיא בפנים. גם לא מעט קבלה והשלמה איתה.

רק הפעם מתוך הכרות טובה יותר איתה, ולא סתם מפחד ממשהו לא מוכר. כמה וכמה חברים חדשים פגשתי במהלך הדרך הזו שהתחלתי בה (גם מכמה, כפי הנראה, נפרדתי).

אחת, חברה חדשה, מיוחדת ומרכזית בחיי, בחודשים האחרונים. המדיטציה.כמה כיף שיש חברים כאלו. היא חברתי (ממין נקבה) הטובה ביותר אחרי אשתי. לא קלישאה.בהתחלה ראיתי בה כמו מונית (או אוטובוס) שמביאה את עצמי לפגישה עם איתי. היום עם ההתמדה והתרגול, היא יותר זמן איכות מוגדר, ברור וקבוע, שלי איתי. כי כבר עברנו לגור קצת יותר קרוב אחד לשני, אז לא צריך מונית. מרחק הליכה..ואולי בכלל המדיטציה היא עשייה נוירולוגית מובהקת? שעוזרת לנו ככלי בעיצוב המוח הפלסטי שלנו?

סוגיה מעניינת.. לטעמי, שלושה שחקנים מרכזיים נכנסים במשוואה המופלאה והמסובכת, אם תרצו, שנקראת חיים.

ראשון-  אנחנו. קרי מה שאנו קוראים לו "האני", שמורכב בעצם ממוחנו (המדהים ללא ספק) הנפש והתודעה. אני רואה בהם כאחד.

שני-היחסים שלנו עם הסובבים אותנו במעגלים השונים הקרובים והרחוקים (אני לחלוטין למשל מאמין שהשלום שלי איתי לא מנותק מהשלום שלי עם אשתי, בת הזוג שבחרתי למסע הזה- וזה עוד בלי להיכנס לסוגייה הסופר מרכזית של ההבדלים המובהקים בין נשים וגברים והשפעתם עלינו ועל הקורה..) .

ושלישית- אימא אדמה (יש שיקראו לזה היקום או כל שם אחר). כלומר הסביבה (לא הסובבים) בה אנו חיים את חיינו. על מה שהיא יכולה לתת או לקחת מאיתנו, ועל כל מה שאנו יכולים לתת או לקחת ממנה.

אז אולי אנו מדברים פה בכלל על עניין של איזון והרמוניה בין השלושה? על לדעת מהו אותו מוח ומהי אותה תודעה ואיך נכון להשתמש בכלים הכול כך מדהימים (אך עם זאת כול כך מסובכים ומסבכים) במשחק זה, משחק החיים? הרי, בסך הכול, אנחנו רוצים חיים טובים יותר. יפים ומלאים יותר. שלווים, רגועים, שלמים ומספקים יותר. לכן אנחנו במרדף תמידי אחר היותר הזה.

מה שמצחיק שאנחנו אולי לא באמת יודעים מה זה הטוב יותר הזה, שאנו כול כך רוצים ורודפים אחריו. עוד בסוף נגלה שאנחנו במסע/בציד רק אחר היותר. היותר ממשהו. היותר ממה שיש או אין כרגע ובכלל לא משנה לאן זה יביא אותנו ואיך נרגיש עם היותר הזה כשנקבל/נשיג אותו. בטח פשוט שוב נרצה, הפעם, את היותר הבא.אולי בכלל אין יותר טוב?

והמפלצת הזו בפנים, לא מאפשרת לנו להרגיש, לחוש בטוב, כשהוא נמצא פה? לאו דווקא עכשיו, אלא גם בזה שאולי אנו רוצים להגיע אליו, כשנגיע אליו. הרי אם לא טוב כרגע, או לאחרונה, אם חסר לנו משהו, הרי יש לזה סיבה (שאנו סוחבים מהעבר, הקרוב או הרחוק) והרי אנו רוצים שיהיה טוב יותר(בעתיד, הקרוב או הרחוק) ולפי זה כדאי שנפעל עכשיו.

כדי שיהיה למה לצפות ושיהיה לנו מספיק אינטרס למגר את הסיבה או הסיבות ללא טוב.אז איך אנחנו מצפים שהמפלצת ההיא בפנים, לא תרוץ סביב עצמה, תתבלבל עם עצמה, ותבלבל אותנו? אולי בכלל קנינו את האוכל הלא נכון למפלצות והיא מעדיפה בכלל אוכל תוצרת חוץ? לך תדע מה שמים פה בארץ, בבונזו למפלצות (הרי פה תמיד בסוף דופקים אותנו..). ללא ספק ...הרבה אולי-ים, הרבה שאלות, הרבה סוגיות. עושה חשק להמשיך לכתוב...