אבא הדליק סיגריה ואמר לנהג האוטובוס שידליק את הרדיו.
הנהג חיפש תחנה מתאימה ומצא משהוא מוסיקלי. אבא זימזם בשקט ושאל אותי אם אני אוהבת את פרנק סינטרה. “כן”, עניתי בלי לחשוב "למה?"
"תקשיבי למילים", הוא מחייך וממשיך לזמזם

ואני בכלל אוהבת רוק כבד, אבל מקשיבה בסקרנות לסינטרה ששר בקול מלודי על איזו בייבי מלנכולית שמרגישה כחולה או עצובה.
אבא מכיר את המילים ושר בשקט

בואי אלי בייבי מלנכולית
תתכרבלי איתי ואל תרגישי עצובה
כל פחדייך הם איוולת
כי אולי את לא יודעת בייבי שאני בך מאוהב
לכל ענן יש כיסוי של כסף
רק חכי שהשמש תזרח מבעד לענן
חייכי דובשנית אהובה
בזמן שאנשק כל דמעה
אחרת אהיה מלנכולי גם אני
חייכי דובשנית כשאנשק כל דמעה
אחרת מלנכולי גם אני אהיה

הסתכלתי על אבא שעצם את עיניו ואולי זו היתה הפעם היחידה שראיתי שלווה
בפניו הכל כך אהובים, שקט ושלווה.
 אחזתי בידו וחייכתי.
 גשם יורד, אני פוקחת את עיניי ורואה שחלמתי. הזמן חלף, כבר מאוחר.
אני נוסעת הביתה במהירות, יש לי גוש תקוע בגרון, מסרב להשתחרר.
המוני בני אדם מסתובבים ברחוב, קשה לי באפלולית לזהות את השביל המוליך לביתי
מרגישה רכבת ללא מסילה