און ליין ואאוט ליין!   

קרה לכם שכתבתם בלוג, או השתתפתם בשיח וירטואלי, סטוטסטם בפייסבוק או הבעתם דעה על פוסטים של בעלי דעה בנט?

אני חושבת שכשאני עושה את זה אני מפעילה בפול ווליום את פיצול האישיות שלי. ביום יום אני שקטה, מנומסת, מידי פעם מצייצת ומביעה דעה (אמנם נחרצת, אבל בשקט), אני ממעטת לפתח נושאי שיחה ומקמצת בזריקת הגיגיי (הבלתי הולמים אנשים אמיתיים מפאת אמיתותם) לאוויר. קורה לי לא מעט שאני מתביישת לומר את אשר אני חושבת, כי לא מתאים לאדם האומלל ממול להאזין לאמת המרה שתיכף תוטח לו בפרצוף, סופרת את ההברות והמילים טרם יציאתם מבית החרושת שנקרא, המוח שלי, כאילו אני אמורה לשלם על כל מילה אשר יוצאת לי מהפה...לא פעם שתקתי וכאבה לי הבטן כתוצאה מכך, כשהתאפקתי להגיב על דברי אישה לא חשובה בדיעבד, שסמירטטה אותי בפומבי, או נשכתי שפתיי עד זוב דם במקרה אחר שעמדתי על שלי – בראש, בראש, לא אמיתי, מול המורה של הבן שלי, שמגייסת אותי להיות ראש וועד ההורים בכיתה ומצווה עלי להגשים את חלומותיה במקום לתת לנו הזדמנות להפתיע את הכיתה עם תכנונים מקוריים שלנו.

אני יכולה לדבר על זה שעות, לפתח תיאוריות על למה וכמה, ועל הסיבות להתנהגויות שלי ועל הקשר ה פרוידיאני לדרך שגידלו אותי ולשורשים של החינוך של אמא שלי שמוטמעים בי, להיות מנומסת לסביבה (מה אני, איכ"ס), להיות נחמדה (מה אני מארחת ?) לדבר בשקט (מה אני, דג?) ולבלום זעזועים בהתאם.

אבל בפייסבוק...אוי, בפייסבוק. פח הזבל הגדול שלי, בור ללא תחתית למחשבות הפרועות שלי, המאורה שבה אני יושבת וחושפת בפני קבל עם ועדה – 720 חברים ועוד היד נטויה, את כל הרפש, הטוב, הרע והלא נורא שבי. שם אני משתלחת בכל מי שמציק לי, בכל מי שמכאיב לי, בכל מי שבא קודם....אני גם פורסת על שטיח כחול את הגיגי בגרוש, את המחשבות הפרועות שלי, כמו רוכל שפורס מרכולתו בשוק וכולם מתנפלים כי היא אטרקטיבית, קורצת, או סתם מעניינת את האוזן או העין. אני מכירה שם אנשים מעולמות אחרים, כן גם כמה מהחלל, שבשקט היו יכולים לאכלס כוכב לא ידוע ולהפריח בו את השממה. אנשים מקצוות שונים לגמרי מקשת העולמות שלנו, ממעמד אחר, מפאזת חיים אחרת, ממנטאליות שונה, מחברות אחרות שלא הכרתי. בעולמי הקטן, לא הייתי זוכה לפגוש אותם, להכיר כאלה ולנהל איתם שיחות דה יומא גם לא בגלגול הבא ולכשאחריו. הם נכס מבחינתי, ואני שומרת עליהם כאילו היו צאן וברזל. ה ם תורמים לי בהעלאת האגו, הפחת השעמום, בימים קשים, כשאין עם מי לדבר, כש קשה להתפרץ ואין כתובת למשלוח מכתבי איומים מהראש שלי, הם סופגים הכול בלי מסננת, בהנאה מרובה, או לפחות גורמים לך להרגיש ככה. נפלאות הווירטואלי. להם אני מגלה את אשר על ליבי הקט, עם קישוטים של מילים יפות, מצחיקות, בוטות, מתחכמות, גבוהות, נמוכות ומה לא. הם קולטים, מפנימים, זורקים או קולטים, אבל הם שם. והם לא בורחים ממני אם אני מכאיבה, הם לא נגעלים ממני כשאני מלכלכת, הם לא בוכים שאני יורה. הם שם. יבורכו. בלעדיהם הייתי עלולה להתחיל לקבץ נדבות של אמפטיה וסימפטיה בשדות זרים....אולי זרועים בקוצים ואולי לא, אבל זרים. הם לא זרים בעיני, הם הכי קרובים לי לחיים האמיתיים שלי, סה"כ וילון של חלון כחול מפריד בייננו.

ושוב, לאחר יום ארוך בעבודה, אשר בין חוזה לתוכנית עבודה, בין הנה"ח לבין הדפסת מכתבי זימה אדריכליים של הבוס שלי, אני משנוררת הגיגי פייסבוק, מוציאה את הזבל מהראש אל הדף, אני חוזרת הביתה, אל המשמרת השנייה שהיא אוף ליין, מתעסקת בטרדות היום, מתחילה להתאפק שוב מחדש, מתקרבת להתפוצצות עורקים בגוף מכעס, מאיפוק או מסתם היעדר אוזן קשבת, וחוזרת להיות אני בסגנון האאוט ליין. פיצול אישיות, נעים להכיר....אני!