כשהטלפון שלי הכריז שזיכרון ההודעות מלא ב-95% התעלמתי. בדרך כלל אני לא מוחק הודעות, חוץ מ"דואר זבל" כמו הזמנות למסיבות וכאלה, תמיד מלווה אותי תחושה שאולי אני אצטרך את ההודעה הזאת אחר כך.

אבל היום הטלפון כבר נהיה תקיף יותר והכריז שעד שאני לא מוחק הודעות ישנות הוא לא מוכן לקבל חדשות.

ניסיתי להיות איתו הגיוני, להסביר את הצד שלי, לפנות אל הרגש אפילו. כלום. המשא והמתן כשלו ונאלצתי להיכנע ולבצע ויתורים כואבים.

בהתחלה זה היה פשוט, מצאתי כל מני הודעות סתמיות, תשובות "או.קי", או "סבבה" שלא ממש יכולתי ליחס להן קונטסקט, הודעות מהעבודה, הודעות מההורים שמבקשים שאני אתקשר, מבצעים של בנק לאומי שפג תוקפם. הודעות "אתה ער?" והודעות "אני מאחר".

לאט לאט התחלתי חוזר אחורה בזמן - שבוע, שבועיים, חודש. פתאום חוויתי מחדש חוויות, ומצאתי הודעות שפשוט סירבתי למחוק, הודעות שנה טובה לראש השנה (זה רק הרגע היה... יו, כמה הודעות קיבלתי), הודעות מזל טוב ליום ההולדת, תכנון מפגשים ויציאות עם חברים, הודעות שתפסו רגע נחמד בחיים.

יש אנשים שיכולים לפעמים בכמה מילים להעביר המון. זה בעיקר קורה כשבנית איתם אינטימיות, ויש לכם שפה משותפת רחבה. והאנשים האלה - המיוחדים, שלחו לי בחודשים האחרונים, פעם בכמה זמן, איזה ברכה, או סתם משהו מצחיק, או סתם כתבו שהם חושבים עלי או רוצים לפגוש איתי. ציטוט מאיזה סרט או הודעה שהתוכנית שאני אוהב עומדת להתחיל ושאני לא אשכח לראות.

אומרים שהתקשרות האלקטרונית יוצרת חומות בין אנשים, אולי זה נכון שלפעמים חייבים להביט בעינים, לשמוע את הקול או לראות את השפתיים זזות. גם מגע בגב כף היד זה משהו שאי אפשר לחוות באמצעות מכשיר סלולר.

אבל ספר הזכרונות המדהים הזה, העולם השלם של הרגשות והתחושות שדיפדפתי בו היום, הוא לא שום סוג של חומה. להיפך, הוא עוד גשר, עוד אמצעי של תקשורת, עוד ערוץ להיות מחובר עם אחרים ואפילו עם עצמך. אם כל ההודעות האלה היו מתבצעות באמצעות שיחה קולית, ספק אם הייתי חושב על האירועים שליוו אותן היום כמו שחשבתי.

בסוף הצלחתי להגיע לפשרה עם המכשיר. מחקתי איזה מאה הודעות לא חשובות ושמרתי את החשובות לי. עכשיו אני רק צריך לזכור לדפדף בהן לעיתים יותר קרובות.

נ.ב.

תודה לכל מי ששלח לי SMS, סתם כי הוא חשב עלי. ותודה גם לכל מי ששלח SMSים לאדיר אוחיון בכוכב נולד.