הזמנים השתנו. אווה השתנתה רק מעט. כשחיים מתוך ריחוף מנותק, הזמן לא משאיר בנו הרבה סימנים. השנים שלה נותרו אנלוגיות ויש ימים ששעון השמש מספיק. היא לא ממהרת וחוץ מבוקר, צהריים וערב היא לא צריכה לדייק.

עכשיו רגע לפני ערב והמראה מראה לה את עצמה ומאחוריה החלון פוער לה חשכת סתיו שרק מתחיל. היא כבר רחוצה. עורה חלבי, מקורצף, בוהק. אור  המנורה עוד נלחם בשאריות השמש והצבעים מדשדשים. צווארה חלק וזקוף ולא מתכנס בעצמו. היא רוכסת שרשרת פנינה דקה מסביבו.

חזה עוד זקוף וקטן למרות הגיל שהיה אמור לתת בו אותות ענווה. אווה חופנת אותו בחזייה  הטובה ומיישרת את הפנינה למרכז. היא שלווה אבל משהו חרד מטפס אליה במעלה ביטנה. ביטנה עגלגלה ומלאת חיים. היא קמה ומגישה את צדודית גופה למראה. המנחה לא רעה למראה. פעם היא הייתה מושלמת. היום היא חכמה. היום היא לבד אבל את היום היא מעדיפה.

היא לא מצליחה למהר והשעון שבפנים מזהיר אותה שקרבה השעה. היא לא מוכנה. היא אולי לא תהיה. משעינה סנטר עקשני על ידה הקטנה ומסתכלת. העיניים גדולות והם שמחות אליה. היא תמיד צוחקת כשהיא מסתכלת לעצמה בעיניים, קמטוטים והכל. היא יודעת שהיא שמחה. לעזאזל כל אלו שרוצים שהיא לא. לעזאזל גם הוא. מתחת לפנינה היא כמעט יכולה לראות את הלב שלה דופק ורוצה לצאת. היא לא ממהרת לפתוח.

התזה קטנה של בושם במפתח החזייה. אחת מאחורי כל אוזן קטנה ועל פרקי הידיים. היא מנסה לדמיין את הריח שלו אבל אין לה מושג. הוא רק קול שהולך בזהירות על הקו הדק. השיחות שלהם היו קצרות אבל הוא שידר לה חום, רכות ותחושה שאולי איתו היא תוכל להיות נכבשת בלי קרבות אלימים ובלי הסכמים משפילים.

אווה בוחרת שמלה פשוטה מהארון, כזו שתחזיק מעליה את פניה במלוא זריחתם. כפות רגליה מתחפרות בנעליים פשוטות ושטוחות. היא לא תמעד אליו. גם לא במקרה. היא תלך אליו בצעד בטוח. היא נראית מוכנה אבל במרכז המצח שלה עומדת נקודת למחשבה. מה היא עוד יכולה לשים עליה בתור מקדם הגנה?

היא שמה בתיק קטן מפתחות, כמה שטרות, שפתון ואת המטפחת הלבנה של סבתא. כבר עשרים שנה המטפחת אצלה. לא מכובסת. הקפלים של אז עוד שמורים ובתוכם הריח שלה. גם אם תישאר שם רק פרודת ריח אחת, היא תריח אותה. אין לה ספק.

מתיישבת בכורסא וממתינה. יש זמן ואין זמן. הוא בטח בדרך. כל רגע.  איך היא תקבל אותו בדלת? תשלח יד? תשלח לחי? כל כך הרבה זמן עבר. לחי. לחי זה טוב. היא רוצה להריח אותו. היא רוצה שיהיה לו ריח של אדמה, קצת זיעה וסבון. היא רוצה להגיע אל הריח שלו על קצות האצבעות.

היא שומעת רשרוש צעדים מהצד השני ונעמדת דרוכה. מיליוני שנים עוברות ואין קול ופתאום נקישה. נשימה עמוקה, שלושה צעדים והוא נשאב אל הפתח עם כל הריחות של הסתיו. מיליוני שנים הם עומדים ככה בפתח.

הוא מגיש לה לחי והוא מריח כמו דברים שהיא לא חומדת. הם נוסעים למקום שהיא לא רוצה להיות בו. הקול שלו חורק לה בנשמה. הוא אומר לה דברים שהיא בכלל לא מבינה. הוא לא רואה אותה. אפילו לא לשנייה. זו אשמתה. היא בנתה אותו ממולקולות של קול ולגמרי טעתה בסולם.

הוא חומד אותה בידיים מושטות. שוקיו נצמדים אל שלה. השולחן ביניהם ההגנה האחרונה. היא חייבת לצאת מפה. אין לה אויר. היא לא שומעת אותו והפה שלו כמו שפמנון. הוא רוצה את הפנינה שלה. היא מתנצלת ומבקשת לחזור. היא כנראה מעט חולה. הוא מתעקש וכעוס. הוא מצמיד והיא נחלצת.

היא יוצאת לרחוב לסמן למונית. הוא ממהר אחריה, מושך, מבקש, מתנשף. משהו נקרע. הפנינה מחליקה  מתחת לשמלתה, בין שדיה, לאורך ביטנה, נופלת ומתגלגלת אל המדרכה הרטובה ומשם אל סבכת הביבים שבכביש.

שקט גדול מתנפץ בראשה. היא צועקת כמו שהירח אף פעם לא שמע. הוא נבהל ונסוג. בורח כמו כלב. פיה נסגר. הכל נסגר. היא הולכת הביתה. היא מרגישה את החורף בא.