ממיטת חוליי אני כותבת את זה, כי העצבים, והנושא, גוברים על ה 39.1 מעלות חום ושלל סימפטומים משובבי נפש אחרים, הגורמים לכך שכבר ימים אני לא מסוגלת לשבת מול המחשב יותר מחצי שעה, או להתרכז במשהו מורכב יותר מסטטוסים בפייסבוק.

אז ככה, חברה שלי מדווחת על אירועי ערב שישי האחרון:
יצאו לאיזה בר, פגשה שם אחד, שכבר מצו'טט עמה זמן מה בפייסבוק. שתו, התמנגלו, שמחו, התאוששו באיזה קפה, וזרמו אליו. ידה, ידה, ידה... היה נחמד ושמח. בשלב כלשהו גישש הבחור לכיוון הפתח האחורי. חברתי, שאינה מחובבות הז'אנר, הגיבה לניסיון בביטוי המוכר והנפוץ: "די". זה לא הספיק, אז אחרי עוד כמה שניות של נסיונות הגיע עוד "די" אחד. גם זה לא הספיק, וחברתי התחילה להילחץ, תוך שהיא מרגישה שמופעל עליה כוח: אולי לא אלימות, סתם כוח של גבר חזק וכבד מספיק, שנמצא מעל אשה ומתעקש באופן מלחיץ. אז כבר הוחלט להשתמש ב: "הלו!" רם ותקיף, שרק הוא הפסיק את ניסיונות החדירה הנואלים. חברתי כבר היתה בהסטריה, נתנה לבחור על הראש (מילולית), ויצאה בוכה מהבית, תוהה אילו לקחים עליה להפיק מהחוויה.

היא מספרת לי על מה שקרה, וכל הזמן אני שומעת אותה מנסה להקטין: "הוא קצת איבד שליטה","כל העניין היה אולי 20 שניות" "הוא לא ממש הצליח לחדור","זה היה קצת בכוח", היא אומרת, "אבל הוא לא ממש הפעיל כוח"(אז למה הרגשת שמופעל כוח?), "אני הגבתי באובר", "מי יודע למה זה יכול היה להדרדר, מה הייתי עושה..." וכו' וכו'... ואני מזהה את רגשות האשם של נפגעות תקיפה מינית עליהן כבר נשפך דיו כדם ודמעות נאנסות באשר הן, ותוהה מה עדיף: לתת לה להמשיך להדחיק ולהגיד שזה היה "כמעט" ו"רק סרט" או להגיד לה: כל הבכי והסערה הם לגיטימיים, ואת חווית אונס. יש מקרי אונס אלימים יותר, ממושכים יותר, אבל אונס הוא אונס הוא אונס, החל מהשניה הראשונה שלו, וגם אם האחרונה באה זמן קצר מאד לאחריה.

אני זוכרת משפט ששמעתי בשנה א' (וזה כבר היה די מזמן) מפרופסור אייל בנבנישתי:
"במדינה מתוקנת, כשאשה אומרת לגבר: "צא", והוא לא יוצא - זה אונס".
חד וחלק.

הפנמתם?

הפנמתם?!?

כוסאמק!

ואת, יקירתי, אין לך הרבה לקחים להפיק מהחוויה. לא היתה דרך לדעת, לא היתה דרך טובה יותר להתמודד. איך תתמודדי עם שנים של סוציאליזציה בנוסח "אין אשה שלא נותנת יש רק גבר שלא יודע לקחת", איך תתמודדי עם שיטפון פורנו שחורץ הנחות בסיס שאנחנו אוהבות את זה בכוח. ובתחת. "And you can't blame a guy for trying".

אה; לא?

!Watch me

מאשימה אותך. כמו ענקית. ניסיון אחד היה לך. גישושון. אחד. וגם זה לדעת המקלים. כי כבר לפני לא מעט שנים, בפסק הדין בעניין האונס בקיבוץ שמרת, נקבע הסטנדרט של קבלת הסכמה מפורשת. ואם יש ספק - אין ספק. ואין כניסה. משהו לא ברור?

סעיף 345 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 קובע:

הבועל אשה - שלא בהסכמתה החופשית -הרי הוא  אונס ודינו - מאסר שש עשרה שנים.

למדקדקים שביניכם:

"בועל" - המחדיר איבר מאיברי הגוף או חפץ לאיבר המין של האישה.

וקצת למטה משם:

"העושה מעשה סדום באדם באחת הנסיבות המנויות בסעיף 345, בשינויים המחוייבים, דינו כדין אנס".

והבהרה, כדרכון של חוק:

"מעשה סדום" - החדרת איבר מאברי הגוף או חפץ לפי הטבעת של אדם או החדרת איבר מין לפיו של אדם".

ולעוד כמה מדקדקים שאולי יצוצו, זה שהוא אולי "לא ממש הצליח לחדור" (אני מקווה שזה מה שקרה, ולא עוד ריכוך הנובע מהדחקה) בסה"כ הופך את זה מ"אונס"ל"ניסיון לאונס". הדין זהה.

אבל ההגדרות לא באמת חשובות, כי תקיפה היא תקיפה ופגיעה היא פגיעה, לא משנה איך היא מתויגת, מצד אחד, וכי את הניסיון להעביר את המקרה הזה לפסים משפטיים כלשהם חברתי יכולה, באמת, לדחוף לתחת, מצד שני.

אז איך, באין הליך משפטי, יחונכו גברים שגם "מקרי גבול" כאלה, הם בעצם לגמרי מעבר לגבול? אני לא יודעת. מדכא אותי לחשוב שזה העולם שאני חיה בו, וככה מתנהגים בו גברים שאני ושכמותי עשויות למצוא את עצמן איתם ועם שכמותם. אולי סדרות על גבי סדרות חינוך. גם לאזרחים, גם לאנשי אכיפת החוק.

בינתיים אני כותבת פוסט.