| בשנה האחרונה הכרתי כמה זוויות התבוננות שונות בתחום הגלישה, מעבר לצילום וההתרועעות עם החבר'ה הגולשים, הצעירים והוותיקים בתחום, אני גאה לומר לעצמי שרכשתי כמה תובנות חיוניות בעניין. יש לחלק מהאנשים נטייה להסתכל, לקבל ולהתייחס לחיים כמובנים מאליהם. מה שאתה רואה- זה מה שאתה מקבל. מן גישה "זרקנית" כזאת שבעיניי מתייחסת בחוסר כבוד לחיים. מבחינתי, בתור אחת שלא גולשת, אבל שואפת לנשמה שלה עם כל טרמפ לחוף את הגלישה, לעמוד על הגלשן ולדפוק איזה פלוטר או להתחבק עם איזה צינור נצחי שנמשך בדיוק 4 שניות, זה הדבר הכי לא מובן מאליו. אם יש משהו שאני באמת טובה בו, שאני באמת מתרגשת ממנו, זה לצלם את הילדים המתחילים במים. משהו בעיניים שלהם, החוסר ביטחון, התמימות, החיוך המדהים שמתפרש להם על הפנים ברגע שהם מצליחים לעמוד על הגלשן מבלי ליפול ממנו - זה שווה את העמידה הממושכת בחוף, הלפעמים מיואשת, אבל כל כך מספקת ברגעי האושר הקטנים שלהם. ללמוד את המיומנויות שהילדים הפראיים האלה רכשו במים זו החלטה, זו אחריות, זו הקרבה שהם לקחו על עצמם, אבל זו בעיקר אהבה. יש אנשים כשהם אוהבים משהו הם הולכים איתו עד הסוף. הם מסוג האנשים שמכניסים נשמה לכל דבר שהם בוחרים לעשות בחיים. אפשר ממש להרגיש את זה, את הפעימות לב שלהם, ולא רק בגוף אלא גם בגלים עצמם שהם תופסים. כל אחד יכול ללמוד לגלוש וטכנית להיות ממש טוב בזה, אבל תמיד יהיה להם חלל חסר. הם לא יהפכו הכל לכל כך חי באותו הרגע, כמו אותם אנשים בודדים, גולשי הנשמה האלה, הם אלה שמסוגלים לגרום לי, בתור צופה אובייקטיבית לחלוטין שמניחה לרגע את המצלמה בצד, להחסיר פעימה עם כל גל שהם יורדים. אני יכולה לספור על כמה זוגות ידיים טובות את הפעמים שבהן עמדתי פעורת פה, עם מצלמה שמוטה במורד היד, למראה גלים אדירים,למשמע צרחות אושר, להתמוגגות מווילונות מים אדירים מתעטפים ונעטפים, עוטפים ילדים שזוכים לצאת מצינורות האש האלה עומדים, כפופים, שכובים, בחצאי רגל ברך, רק תנקבו בשם והם עשו את זה. כל כך הרבה רגעים "מפוספסים" אבל אם זאת נצורים עמוק עמוק בלב. כמה יופי יש בגלישה. אם מניחים את התחרותיות והנסיונות המכוערים להוכיח כמה טובים אנחנו, למעשה זה ממש פשוט. גולש אחד אמר לי פעם, שלא חשוב כמה חופים נבדוק, כמה זמן נבזבז בחיפוש אחר הגל הטוב ביותר, החוף הראשון שנבדוק זה החוף שאליו נחזור. הרי באת כבר לים, אז תכנס למים ותגלוש. למה לבזבז זמן ?.. הגלים בישראל כאלה חמקמקים ונדירים, עד שהם כבר מגיעים הם בורחים לנו מבין האצבעות עוד לפני שהספקנו להתענג עליהם. אני רוצה להאמין שכל גולש מעריך גל טוב, אבל אני באמת מאמינה שהגולש הישראלי עם כל יתרונותיו ומגרעותיו, באמת יודע להעריך שקע כשהוא נכנס. אין מה לעשות - ישראל לא מבורכת בגלים. אנחנו לא חיים באיזורי אוקיינוס שופעי גלים שבהם אין רגע מנוחה מהגלישה, אנחנו חיים באיזור מלחמה שגם הים עצמו בכסח עם עצמו. זה לא הופך אותו לפחות נחשק, דרך אגב. :) ניתנה לי הזכות להתחבר לכמה מהאנשים הטובים ביותר בתחום. קשה להסביר את תחושת השייכות המופלאה הזאת. כל אחד אוהב להרגיש את תחושת ההתרוממות הזאת, ואני בתור צלמת בכלל מתפעלת מהנכונות שיש לאנשים לדחוף אותי קדימה וללמד אותי על גלישה והתחום בכלל. אני חייבת להיות כנה עם עצמי, בהתחלה כשרק הגעתי לחוף ושמעתי את השם ואסילי לא ידעתי למה לצפות. זה היה באותו יום עם צינורות השוקולד האדירים שנפערו ונראו כל כך חשוכים מבפנים, כל כך טעימים שאפילו לי פתאום נהיה חשק להכנס ולהנות מזה קצת. ראיתי בחור צעיר צהוב ראש שקורע את הים, שנותן מעצמו את מלוא הכוח והאנרגיות גם בגל המצ'וקמק ביותר. בלי צל של ספק זה מחזה שמושך את העין וגורם לי לרצות מזה עוד. ביררתי עליו מעט עם חברים ובפייסבוק, ראיתי כמה תמונות אדירות יש לו, כמה תמיכה ופרגון הוא מקבל מגדוד החברים שלו, ואיפשהו זה צבט לי אבל גם גרם לי לחשוב על הצד השחצני בדבר. בחור כל כך נערץ, מה כבר יש להעריץ בו? במה הוא שונה משאר הגולשים ? במשך תקופה רק שמעתי ושמעתי עליו דברים. לא העליתי על הדעת שהבחור הצעיר הזה הוא למעשה חירש, לא היה לי מושג מה עבר עליו בחיים, כמה גלישה זה חלק גדול מהחיים שלו ושלמעשה הים זה ה"Happy place" שלו. האירו את העיניי, ואז הגיעה החבטה האיומה בבטן, כל רגשות האשמה התחילו לחלחל, ותאמינו לי- להרגיש יותר רע מזה לא יכולתי. לשפוט אדם לפני שמכירים אותו זו טעות נפוצה. אבל להתיימר להכיר בנאדם לפני שבכלל נהיה לי שמץ של מושג מי הוא זו ה-טעות. אני יכולה לנקוף לזכותי, מעצם היותי אדם רגיש שמתחבר לכל נפש בועטת בעולם הזה, שבמשך תקופה לא קצרה באמת הרגשתי רע עם עצמי. ניסיתי להבין עם עצמי למה עשיתי את זה, ואם היו עוד אנשים בחוף שהרמתי גבה עליהם מבלי להבין מול מי אני עומדת. ברגע שנודע לי שהוא חירש מייד הרגשתי צורך עז לכפר על ההתנהגות המכוערת שלי וניסיתי להתמקד רק בו, איפשהו ניסיתי לפצות על כך בכמה שיותר צילומים לא חשוב כמה מטופש זה היה באותו הרגע. אבל זה עזר. כעסתי על עצמי מספיק זמן בעקבות השפיטה הזאת, עד שסלחתי לעצמי. ככל שהזמן חלף והשהות בים גברה, וההתחככות איתו נהייתה נעימה יותר, בין אם זו קריצה מהמים או ניפוף לשלום, כמן הבעת תודה על זה שהוא כאן חלק מהים, שאני גם כאן, חלק מהחוף, הים, האנרגיות, המה שזה לא יהיה סלח על הכל והביא איתו כמה מהצילומים החזקים ביותר שלי. להיות חירש בעולם שומע זו משימה לא פשוטה. בייחוד כשאתה ילד מתבגר, ומטבענו כילדים זה לחשוב שכל העולם נגדנו וכמה אנחנו שונאים את ההורים שלנו ואת העולם בכלל, כי אף אחד לא באמת מבין אותנו. תתארו לעצמכם מה זה לחיות כילד לא שומע בסביבה רואה ושומעת כפליים טוב ממך. אני לא מקנאה באף אחד, ובטח שלא בו. אבל לראות אותו שם במים, כל כך בטוח, חזק, לא מפחד מאף אחד, זה מראה כל כך מעורר השראה שלא מהסס לצבוט את הלב עם כל התפעלות עוצרת נשימה. כבר צלמתי גולשים חזקים בתקופה הזאת, אבל משהו בילד הזה גורם לי לחשוב שלא ראיתי מישהו כל כך צעיר שגולש בכזאת כמיהה, אהבה , חסר פחד לחלוטין ועוצמה כזאת. ועל כך אני מסירה בפניו את הכובע. הילד הזה הגיע לכאן כדי לשנות תפיסה מאוד מעוותת שיש לאנשים. להיות חירש משמע להיות נכה, ברגע שמאבדים חוש אחד שאר החושים מתחדדים ומיומנויות אחרות נרכשות עם הזמן, ואם הוא יאמן את עצמו מספיק חזק ובנחישות, אם הוא ילמד לבטוח בעצמו ובים, הוא עוד יגיע רחוק. אני לא חושבת שאנשים מודעים למה שהוא בעצם עושה כאן. איזו מהפכה נרקמת מתחת לפני השטח. כל כך הרבה קולות חירשים הולכים להשמע בעקבות התופעה הזאת שנקראת ואסילי, כמה הזדמנויות הולכות להחטף, כמה אושר יתפרש על פרצופים מחוייכים. ואסילי, רוכב החופש, רוכב אל חופש מדיעות קדומות ופרצופים עקומים של אנשים עייפים שלא מוכנים לתת ביטוי ותנועה בקרב אנשים שונים. אני חושבת שצפוי לנו עתיד אופטימי יותר בקהילת הגולשים, לא רק בזכותו אלא בזכות עוד רבים טובים אחרים שפועלים כנפש חייה אחת, שמשקיעים שעות נוספות מהיממה שלהם כדי לגרום לבית הימי שלנו להיות טוב יותר ממה שהוא כבר. אז עד הסוואל הבא בואו נשאיר בבית את כל הכעס והמירמור שלנו מחיי השגרה ופשוט נהנה. |