לפני מספר שבועות, בדרכי חזרה מאחת מן ההפגנות בשטחים, סיפר לי פלסטיני, אחד ממארגני ההפגנה, כי לאור הזמנתם של ישראלים להפגנות מאשימים אותו בסביבתו בשיתוף פעולה עמם. זו עובדה ידועה שפעמים רבים נוטים לשכוח אותה: ההפגנות המשותפות אינן דבר מובן מאליו ופלסטינים רבים סובלים מאיומים ואף התנכלויות על רקע מה שנתפס כשיתוף פעולה עם האויב ובגידה. בתגובה, לדבריו של הפלסטיני, הוא הסביר לעמיתיו הפלסטינים כי אין מה לחשוש, המפגינים אינם ציונים אלא אנרכיסטים. זו על רגל אחת התפיסה המובילה היום ברחוב הרדיקאלי של השמאל וברור שהיא מזינה ומוזנת באופן הדדי על ידי הצד השני.  

שום דיאלוג אמיתי לא יכול לצמוח מסוג כזה של אינטראקציה שבה אחד הצדדים מצניע לחלוטין את זהותו, הופך את עצמו לחסר זהות, מבטל את עצמו אל מול הזהות הלאומית של הצד השני. היה ניתן לשחרר את הפעילים הרדקיאלים מאשמה זאת אילו אכן המאבק הפלסטיני לא היה מאבק לאומי, אבל ברור שהוא כזה וכך גם טבעי שיהיה. הצעירים האלו הרבה יותר קרובים בתפיסתם לליברליזם לו הם לכאורה בזים. קובעי הטון של המאבק, כך נראה, נמצאים בדיוק היכן שממסד הכיבוש הישראלי רוצה אותם.

אם סוג כזה של קשר היה נחוץ לפחות בהתחלה כדי ליצור את המגע הראשוני, הרי שבמהלך הזמן הוא הופך להיות הרסני כאשר הוא חותר בעצמו תחת המטרה של יצירת חזית אזרחית משותפת למאבק בכיבוש ולמען סולידריות אמיתית בין יהודים לערבים, סולידריות על בסיס של שונות. מאבק הד-הוק מסוג זה לא יצליח לשבור את מעגל האיבה והוא יוליד עימותים חדשים בעתיד.  

התוצאה היא לא אקטיביזם פוליטי אלא אקטיביזם א-פוליטי שבסופו של דבר מנציח את המצב הקיים. בהיעדר מימד פוליטי, תופס את מקומו מימד תרבותי חזק והוא היחיד כרגע אשר מצליח במידה רבה לתדלק את המאבק. קשה כרגע לקבוע מהן ההשלכות של ההתנהלות הזו, אבל עצם חדירתם בקלות יחסית של אלמנטים אנטישמיים או של סוכני אלימות וטרור אל תוך המאבק הבלתי-אלים והמוצדק הם תוצאה אפשרית אחת. סימונה כבגידה וחוסר יכולתו של השמאל, שלא לדבר על הקונצנזוס, להכיל את אותה פעילות היא תוצאה אפשרית נוספת.  

עמירה הס, שאת עבודתה אני מעריך מאוד, מבקרת ובצדק את התעלמות הממסד הפלסטיני מנוכחות הישראלים בהפגנות המשותפות. אין ספק שהסיבה העיקרית לכך היא חוסר רצונה של אליטת הכיבוש הפלסטינית להכשיר סוג כזה של פעילות מסיבות ברורות. מצד שני, אם המפגינים הישראלים בוחרים באופן מודע או בלתי מודע באסטרטגיה של חוסר נראות, ברור שכך גם יתפסו אותם.   

נציגי תנועת החרם מבפנים, שלוחת ה-BDS בישראל, מדגישים שוב ושוב שלתנועה אין אג'נדה פוליטית מוצהרת. אלא שלאור ההשוואה ל"אפרטהייד" ולאחר בחינת הארגונים העומדים מאחורי התנועה, קשה שלא לחשוד בקיומן של מטרות פוליטיות ברורות, מעבר ל"סיום הכיבוש". עד שעצם ההצהרה על אי-קיומה אג'נדה פוליטית מסוימת מעלה את החשד כי זהו ניסיון מכוון לטשטש אותה. מצד שני, אין איש שמאל שלא יחתום על הדרישה לסיים את הכיבוש ולממש את החלטה 194 של האו"ם בנוגע למצב הפליטים, עליה חתמה מדינת ישראל בעצמה. המחלוקת לפיכך היא בעיקר סמנטית ולא עקרונית. 

הנה דוגמא מעודדת שאפשר אחרת: ג'וש לוינגר הוא יהודי אמריקאי, ציוני, אשר לוקח חלק ב-BDS באופן סלקטיבי. כמו צעירים יהודים רבים, הוא הגיע לישראל בפעם בראשונה ב-2007 במסגרת פרויקט "תגלית". הם פגשו חיילים, ביקרו ביד-ושם, בכו בכותל, עלו למצדה והשקיפו על הארץ המובטחת. האירוניה היא שפרויקט "תגלית",  גילה לו קצת יותר מידי. ניסיונות ההפחדה של המדריכים הישראלים לא עבדו אליו והוא הלך להציץ מה יש מעבר לחומה. היום הוא מאותם בודדים ששותפים לתנועת החרם העולמית מתוך תפיסת עולם ציונית וליברלית. 

אך לא הפעילים הרדיקאלים אשמים במצב החדש-ישן שנוצר שבו הציונים נעדרים לחלוטין מתנועת המחאה נגד הכיבוש או לחילופין, השמאל נעדר מן התנועה הציונית. השמאל הציוני הפך לשוליים בשתי הקבוצות – הציונים ולוחמי הצדק הא-ציונים. שארית השמאל הציוני שנותרה, כמו למשל הפארסה הזו שמכנה את עצמה "שמאל לאומי" היא מפא"י בגלגולה החדש, כלומר ציונות רביזיוניסטית לאומנית בכסות שמאלנית. על הוואקום הזה אשר נוצר בין הציונות הלאומנית והאנטי-דמוקרטית לבין הרדיקאליזם האנטי-ציוני נשלם כולנו. דבריה של הלן תומאס ברגע נדיר של כנות הם המחשה מצוינת.