טוב. אז רק שתדעו שלא טשטשתי בכוונה את התמונה של הבלוג. המשפחה שלי בדרך כלל יוצאת מטושטשת גם בלי עזרים טכנולוגים. שם ברקע אתם רואים את האיש שלי היקר גידי - שותפי לחיים, לאהבה ולגידול ילדים. הוא בעוונותיו הביא לבנק הגנטי של משפחתנו את ה- H הגדול ב - adhd. מימין אתם רואים במטושטש את אביב התינוק. היום הוא כבר בן שנתיים. הוא בעיקר חמוד. מי שאוחזת בו במטושטש זו בתי סתיו. היום בת חמש ושמונה חודשים. בלונדינית מתוקה וטובת לב שבאמתחתה הפרעת קשב קשה (ADHD), ובעיה בוויסות חושי. היא מה שנקרא under - מה שזה אומר כפשוטו הוא שהעולם חלש לה מידי. אני נמצאת מאחורי העדשה (בדרך כלל) ולי יש דיסגרפיה, add ובעיה בוויסות חושי (רק שאני בניגוד לקטנטונת over).

השמות כמובן בדויים. אבל לא ההפרעות. 

אני כבר רואה מישהו קופץ וקורא בהתלהבות בגנותן של הגדרות. הרי לו היה לי שקל מעוך על כל פעם שמישהו אמר לי את אחד מהמשפטים הבאים - הי ילדים הם שובבים וזהו זה. היא קטנה, עזבי אותך מהגדרות. היום הרי כל אחד הוא היפראקטיבי. וכיוצא בזאת. אז נשמות, בדיוק בגלל זה אני רוצה לפתוח בלוג. להסביר שילד עם adhd הוא לא סתם "שובב", אלא ילד עם בעיה אמיתית. ילד שלא מסוגל לא רק לשבת בכיתה, אלא גם לשבת קצת בחיק אימו האוהבת ולהתפנק קצת. ילד שמנסה ללמוד משהו ולא מצליח כי הרגליים זזות לבד בלי שליטה. ילד במצוקה.

גידי אומר שלפעמים זה כמו להיות בצינור. אתה מרגיש שאם לא תזוז תחנק ותמות בו במקום. הצורך הזה בתזוזה הוא כואב. תוסיפו לזה ליקוי דיבור ובעיה בוויסות חושי (שלפעמים היא גם הגורם) ויש לכם בעיה רצינית.

אני רוצה כאן, לספר לכם בקטן על ההתמודדות הקשה והמורכבת שלנו עם הבעיה. לא בפתוס - אלא במינוריות של התנסות יום יומית. כי מגיע לבת שלי שכשהיא תצא לעולם יהיו אנשים שיבינו. שיראו אותה בלי דעות קדומות.