בעת האחרונה שמתי לב שרבים נכנסים וקוראים את הפוסטים שאני כותב וזה די מרגש. ואולם תהיתי מדור בעצם איש לא עושה מאמץ לכתוב שנהנה ממה שקרא. האם אנו עם שלא ממש יודע לפרגן? אני לא יודע אבל יש לי תחושות שאנו לוקים בתחום הזה. פתאום קם לו אדם שמתפרנס חצי יובל שנים מכתיבה ועריכה ואז הוא נאלץ להתמודד עם ביקורתם של אנשים ביקורת שהיא נחת הכלל וכל כך נגישה. הכתיבה בבלוג היא הדבר החשוב ביותר שלנו -- היכולת להתבטא על הנושאים שמרגשים אותך, מרגינים ואפילו מפחידים. ופתאום כאשר אנו עומדים ערום ועריה אל מול העולם ומחפשים מעט אמפטיה. העולם מביט בכיוון האחר. פתאום יש תחושה שכיף לקרוא את הגיגיו של עיתונאי ולהבין שאנו עשוי מאותם חומרים שכולנו עשויים מהם. שכתיבתו לפעמים יכולה להיות מדהימה ובמקרים רבים תהיה בנאלית ורגילה. הבלוג הזה לטעמי הוא מעין יומן אישי שאני מרשה לעולם להציץ פנימה. מדובר ביומן פומבי מעין התערטלות בפומבי. למה אנו עושים את זה? אין לי תשובה טובה. אני חש תסכול מסויים שאין יותר פרגון וחבל. עם זה אין בכוונתי להפסיק לכתוב. זה עושה לי טוב גם במקרים שבהם אני נתקל בביקורת צינית ומקוממת. זכותו של כל אדם גם למתוח ביקורת. עם זה אני תקווה שאם אני משעמם אתכם. אל תקראו! זה מיותר. 

ולעניין אחר הקשור לעבודתי. מאז נכנסו לתפקידם שנים ממנהלי אני זוכה לתכתובת רבה יחסית מהם. מדובר בתכתובת שאינה ראויה ומיותרת. אני אחראי לכשבעה עשר אלף ידיעות בשנה ואם טעיתי במאה ושבעים מהן זה לא הרבה מדובר על אחוז בודד. אדם שעושה את מלאכתו נאמנה בשיעור הגבוה בהרבה ממאה ושבעים ידיעות, ראוי שיניחו לו לנפשו. ואולם זה לא מתאפשר. אני יכול לומר שיש כאן רדיפה אישית וחברו אליה כמה אנשים כל אחד וסיבותיו עימו. אני מצר על כך מאוד ויודע שאם הדבר יימשך אנקוט צעדים משפטיים. אם יאלצו אותי להלחם אני אעשה זאת ובצורה הרבה פחות דיפלומטית משאני עושה היום!!!