ה"מפלצת" שבפנים- מי חמוד של אימא מדי פעם אני קורא לו במדיטציה. הוא מגיע. קטן כזה, עגלגל, תלתלים לרוב. יושב לידי, מחייך, כמו שהוא מחייך רק אלי ופשוט נותן יד. כן, ככה אני רואה אותו שהוא בא. כשאנחנו יושבים ביחד זה מרגיש פתאום נכון. רגוע. הוא פה , אני פה, כנראה שבסך הכול, הכול מעולה. רק לאחרונה נזכרתי בו, כאילו קיבלתי אותו חזרה. אשתי (תיבדה לחיים ארוכים) שמה כבר מזמן, תמונה שלו בחדר עבודה שלנו. תמיד עברתי ליד, הסתכלתי בחטף, שלום-שלום נימוסי ולא יותר. מתי שהוא לאחרונה שמתי לב שאני עוצר לידו, מסתכל, בוחן. עם הזמן העצירות נעשו קרובות יותר, ארוכות יותר. אפילו התחלתי לחייך אליו, סוג של לתקשר איתו. אבל הרי, זה לא שהייתה לי איזו בעיה מיוחדת איתו. פשוט לא בקשר. ואז הוא התחיל לבוא מידי פעם במדיטציה, והיחסים כבר ממש החלו מתחממים. אולי אפילו בזכות משהו שהבנתי לגביו. משהו שהבנתי לגבי. משהו שהבנתי לגבי מה עברנו יחד ואיפה נפרדנו אולי. הוא, דרך אגב, זה אני בן שנתיים וחצי. ערב אחד ממש בער לי לרוץ להורים, לאסוף את כל האלבומים של פעם ולהביא הביתה. משהו רמז לי שקבור שם איזה כלב (חיובי/חשוב כמובן). שבישיבה עם האלבומים, בהסתכלות, בחקירה אותו, כמו שהוא ניבט, מחייך לפעמים, רוגז לפעמים, בחוף הים עם אבא שלי, בגן החיות ועוד, ועוד, יגיד לי משהו. יסביר לי משהו. יחזיר לי חלק ממנו.ואני באמת צריך חלק ממנו חזרה? למה? כן אני צריך, קפץ לי ישר. השארת שם משהו, כנראה, לפני שהמפלצת, המחשבה, התחילה בעיוותה, בהתלכלכותה. בשחיקתה. בהתאמתה לחינוך שאקבל, לחוויות שאעבור, לחברים, לסביבה, לשטויות בטלוויזיה , לאהבות הראשונות, לאכזבות הראשונות וכל השאר.אז יצאתי בחזרה לעתיד. בחזרה לתמימות. לראשונה ישבתי לעומק עם האלבומים שלי מהגיל ההוא. עובר תמונה, תמונה נוגע, מסתכל , בוחן, מנסה להרגיש מה הוא הרגיש באותו פריים, באותה מאית שנייה בה הוא הונצח על ידי אותה מצלמת קודאק, או מה שהיא לא תהיה, ישנה. על פילם. כמו פרופילאי משטרתי בחנתי תווי פנים, סיטואציה, את הסובבים, את המגע ביניהם. מנתח בעיניים של היום את המבט בעיניים של פעם. בזהירות כמובן. היום כבר אני יודע קצת יותר איך להתחכם למפלצת. קצת.תוך כדי קפץ לי רעיון. ניסוי. בחרתי תמונה אחת מתוך כולן והתחלתי לכתוב סיפור סביבה. כאילו, הוא כותב יומן על אותו יום. מסכם חוויות, רשמים. תחושות. תענוג צרוף. הדברים שעלו, שבעצם הם סוג של אינטרפרטציה שלי כעת עליו אז, ואיך הוא אולי הרגיש, ומה הוא ראה, חווה, הריח, נגע. בכלל האפשרות לכתוב קצת כמו ילד, הילד ההוא שהיית אתה, הילד ההוא שאולי עוד בך, הייתה חוויה אמיתית. מרגשת. ללא ספק מקרבת. מומלץ.
מה כול כך משך אותי בעיניו, בלהבין אותו , בלהתקרב אליו? איך זה יעזור לי להבין אותי היום טוב יותר, להתקרב אל עצמי, תהיתי. תשובה מוחצת נוספת, קיבלתי לפני שלושה שבועות, בשדה התעופה בלונדון. ישבתי ליד השער, כולי עטוף במוזיקה, מחכה לטיסה. פתאום משום מקום רצה לכיווני ילדה קטנה, אולי בת שנתיים. נעצרה כמה צעדים לפני הכיסא שישבתי עליו, הביטה בי במבט משובב, אמיתי וכנה. צחקה לרגע צחוק מתגלגל, הסתובבה, ומאותו רגע החל מולי אחד ממחולות החיים היותר שובי לב שראיתי מימי. היצור הקטן והמדהים הזה פשוט נהנה מכל רגע, והראה את זה לכולנו. ישבנו שם מהופנטים בה. לפחות ככה זה הרגיש לי. היא התרוצצה שם מביטה בכל צעד ושעל של עצמה ומתמוגגת מצחוק מתגלגל. נהנית כול כך מהיכולת הזו שלה לקפץ ולרוץ. תופסת את השרוך הנמתח הזה, שתוחם אזורים, ומתנדנדת עליו, ואושר, אושר אמיתי ומזוקק ניגר ממנה, כאילו היא עכשיו על המתקן החדיש והמשוכלל ביותר, בלונה פארק הכי גדול ביקום. עוברת בין האנשים, בוחנת את פניהם ונהנית. כאילו במקל של קסם מפזרת עליהם אבקת קסם של חיוכים ומדביקה את כולם באהבה פשוטה. אמיתית. רצה הלוך ושוב, קופצת על העגלה שלה. ואז האימא, שעד כה ניסתה להישאר רגועה, פחות דואגת, התחילה במחול הדאגה שלה ורצה אחריה. שמה גבולות, אוסרת, מגבילה את העונג שלה. האמת שבמקרה הזה, לא היה כול כך מה לדאוג, אבל זה טבענו של המבוגרים, נגועי הפחדים הרבים שהוטמעו בנו.
גם הילדה- מלאך הזו כנראה תגדל ותהיה כמו רובנו, פחות תמימים, פחות טהורים. נגועים במחשבה עמוסה לעייפה בחוויות חייה, הטובות והפחות טובות, הטראומטיות יותר והטראומטיות פחות. אבל ללא ספק בעיקר עמוסה.רציתי להרגיש כמוה באותו הרגע. רציתי שהיא תיקח אותי הצידה ותספר לי, תחזיר לי, את סוד התמימות שהיה בי פעם כפי הנראה . זה גם מה שאני רוצה ממנו. ממני בן השנתיים. אין בכלל ספק בחשיבות הפסיכואנליזה. הכרת העבר שלך, החוויות, ניתוחם וכו'. כפי שכבר ציינתי, התחתנתי עם אשפית הניתוח. היא מבינה את הנפש, את האדם, כמו אף אחד אחר שפגשתי. גם אני בתור ילד חוויתי טראומה משפחתית קשה מאוד, בשנה הראשונה לחיי. אצלי בבית, אף פעם לא ממש דיברו על זה. ואני עד לאחרונה , בחור בן 32 (עם קצת הבנה על הכתפיים), לא הבנתי את המשמעות העצומה של המקרה על הוריי ועלי בן השנה. עד ששוב, אשתי שמה לי את זה מול הפנים.השדים שם אין ספק. ושדים חדשים אנו נותנים להם להתווסף למארג התודעה/חשיבה/זיכרון שלנו. המוח זוכר את כולם. מקטלג אותם במסלולים שאנו, כפי הנראה, מחזקים בקרים ללילות, והופכים אותם למי שאנחנו, ואיך שאנו מתנהלים.
אז מה הלאה? לעד ניפול למלכודות? לעד ניתן לעבר לשלוט במי שאנו עכשיו? קרישנמורטי חושב בצורה אחת, אשתי בצורה אחרת. את שניהם אני אוהב מאוד. אני הבאתי לחיי את התהליך, את המחקר. את הדרך ואת הלמידה. את הכמיהה לערנות, את תשומת הלב, גם לדברים שהתוו את מי שאני (או מי שחשבתי שאני) , כלומר העבר. שהאמת היום, יותר ביכולתי, להשאיר אותו שם, בעבר. לפחות את חלקו. אומרים עלינו הגברים (בעיקר אומרות) ש"הם תמיד יישארו ילדים".. "בכל גבר יש ילד".. "הם אף פעם לא יתבגרו באמת". אני אומר מה רע??!! אני תקווה שבכולנו יהיה אותו הילד. שנמצא אותו. גם בכן יקירות.קבור שם איזה כלב, כבר אמרתי? בינתיים אני ממשיך לקרוא לו במדיטציה. והאמת, הוא בא...
|