0

0 תגובות   יום שלישי, 29/6/10, 06:45

(החלום התשיעי, מיטת האבן III)

 

לשווא. מושג הקדמה שזכה למתקפות חזיתיות במאה הקודמת לא חדל מלשמש אידיאל ממשי, המודרנה מעולם לא מתה רק משום שהוגה זה או אחר מצמיד לה את ה"פוסט" כקידומת. ואכן הקידמה מורגשת עבורנו. היא מורגשת במזון, באוויר, במים, ובשיחה היומיומית. מעל לכל, חיי האדם שאינם חולפים לשווא, הוקרבו לשווא לצורך ההווה המיותר שלנו, לצורך ההתעללות העצמית בכל רגע למען עתיד טוב יותר. מושג הקידמה  משתלב באידיאולוגיית החיים כתכנית, כפרויקט, כמשאב אנושי, כגרף, כקטגוריה, ככל דבר שאיננו חי למעשה. זוהי התמצית של התזות על ההיסטוריה. בכל אובייקט שאנו משתמשים היום מצויה עבודה מתה. דם, יזע ודמעות של אחרים מתממשים בצורתו של המכשיר המענג בהווה. הזמן המודחק, הנושא את הטראומה הקולקטיבית, מצוי בכל פיסת נייר, בכל מיטה, בכל עט נובע. ובחזרה לבנימין: המונאדולוגיה איננה קוסמית – היא איננה מתארת את העולם כקטגוריה פיזיקלית, אלא כגיהינום מעשה ידי אדם. אותה מונאדולוגיה צופנת בחווה אושר בל יתואר, את קווי המתאר העזים של הטכנולוגיה האמורים להפוך את חיי האדם, לא רק לנעימים ונוחים אלא גם למלאים בתשוקה ובחיים. בכל קידמה טכנולוגית מצויה בחירה, והבחירה ממשיכה להתקיים בשעבוד: בכל רגע נתון נעשית בידי המשטרים והמדינות הקיימות בחירה מפורשת, והם בוחרים בגני עדן מפלסטיק עבור מעטים, בגיהינום של רחובות עירוניים עבור רבים. בכך מובעת האשמה הרדיקלית, כי העולם כולו הפך נוירוטי, ובפרנויה המוזרה ביותר, באינדיבידואל התמוה ביותר, קיימת אמת היסטורית וקולקטיבית. הציווי הקטגורי מוביל את האדם להתבונן, פקוח עיניים, במציאות כרוויה באימה.

דרג את התוכן: