סופגניה מתוקה שלי אני קורא לה.

היא לא עונה, רק מתרפקת עם חיוך נסוך של הנאה כשאני מנשק לה על הצוואר הענוג והרך שלה עם הזיפים העוקצניים והנוקשים שלי. איזה חוסר התחשבות מצידי, אבל אני לא מתאפק, השפתיים שלי משתוקקות לרכות הזו.

סופגניה - זה לא רק בגלל מגע הקטיפה שהאצבע שלי מרגישה כשהיא מחליקה ברפרוף על עורה העדין כמו אבקת סוכר טריה שלא הספיקה להרטב, אלא גם בגלל הרכות הפנימית שהיד שלי מרגישה כשהיא לשה את ירכה המושלמת.

מתוקה - זה לא רק בגלל הרצון לטעום ממנה פיסה בכל מגע ולהשאר עם טעם של עוד, אלא גם בגלל החיוך שממיס לי כל מטען חורג שאספתי מאז החיוך הקודם.

ואין פלא שמתמכרים לזה בשניות,

וגם לצחוק המתגלגל,

חייב לאחוז בזה ולמצות את זה עד הטיפה האחרונה כי זה עובר מהר מידי ונעלם לבלי שוב.

ככה זה עם ילדים.

הקטנטנה הזו.

הביאה הרבה אור ושמחה לחיי.

אני בטוח שהיא יודעת את זה, המלכה.

כל-כולה נתינה - כמה מופלא,

זה לא אנחנו שנקראים לתת ולהעניק ?

הרבה אהבה,

הרבה.