אולם הדברים המובאים כאן התרחשו במציאות ואינם פרי הדמיון.
מסע רוחני לשיקומה של יד פגועה
קאטה (מכונה גם פורם - Form, כלומר תבנית תנועה)היא מלה יפנית המתארת סדרת תנועות קבועה מראש המבוצעות כנגד יריב מדומה,(באמנויות לחימה).היא גם משמשת כביטוי לחזרה ,וסדרה של תנועות,הקבועה מראש באמנויות כגון:תיאטרון נו, קאבוקי ובשיאצו. באמנויות הלחימה השונות הקאטות משמשות לתרגול קרב כנגד יריב אחד או כנגד מספר יריבים. אימוני הקאטות מיועדים לפתח את יכולת הלוחם ולשפר את מוכנותו לקרב אמת,(ומעל לכל לתעל את העולם הפנימי שלך,ולהתמודד עם היריב האמיתי:עם עצמך). מכלול הקאטות של שיטה מסוימת כולל את רוב העקרונות וההיבטים של תורת הלחימה שלה. הקאטות נפוצות כמעט בכל שיטות אמנויות הלחימה גם באלו המוגדרות קשות וחיצוניות וגם באלו המכונות רכות ופנימיות .
קאנקו (להסתכל בשמיים). סידרת תנועות המדמה קרב כנגד מספר יריבים וקרויה על שמו של שגריר סיני באוקינאווה (או לחלופין על שם הגשר שעליו הוא התאמן).
מזה עשרות שנים אני מתאמן באופן קבוע וסדיר.שום דבר לא הכין אותי לקיפאון שאחז בידי הימנית (אני ימני) במהלך אימון שלא חרג מאלפי אימונים שעברתי.היד פשוט סירבה לבצע כל תנועה רצונית,למרות שהועברו פקודות מהמוח אל היד. אני נעזר בידי השמאלית כדי להרים את יד ימין וברגע שאני מרפה מהאחיזה ידי נשמטת לצידי חסרת חיים. השיתוק שאחז ביד עולה ומטפס לראשי. כולי הלום ומבולבל,לא מצליח להבין מה שקורה פה. הפאניקה מתחילה להשתלט עלי.והמפחיד מכל היה,שלא נתלווה כל כאב לשיתוק הזה.דבר המעיד על כך שלא ספגתי כל מהלומה לגוף,או שביצעתי תנועה לא נכונה,מה שיכל להסביר את השיתוק שאחז בידי. אני גם זוכר בוודאות שלא היה כדבר הזה במהלך האימון,או באימונים שקדמו לו.אני מוציא את עצמי מבין השורות וחברי לאימון מתקהלים סביבי. תישמעו,אני אומר להם,היד לא נשמעת לי.אני לא מסוגל להניע אותה,וזה לא מפאת כאב כלשהו.היא פשוט מסרבת להישמע לכל הוראה.נתק מוחלט בין המוח הפוקד אל מערכת העצבים ואל השרירים. בכל ליבי ייחלתי שמצב זה הוא זמני לחלוטין ועוד שניות ספורות,דקות ספורות, הכול חוזרלקדמותו והסיוט הזה יעלם,ימחק.השתדלתי בכל כוחי לשמור על ראש מפוקח ועל קימה (אנרגיה ממוקדת) חזק כדי להמשיך באימון עד לסיומו. בסוף האימון היד נשארת שמוטה לצידי. שנתי נדדה עד לאשמורת הבוקר.קמתי והתקנתי עצמי אל יום לא נודע.יום של מסתורין ותהפוכות שילוו את דרכי במשךחודשים ארוכים. אני מנסה להניע את האצבעות והן נענות לי,אולם מהכתף עד לשורש כף היד אין תגובה. מאושש מתגובת האצבעות אני משרך דרכי אל המקלחת נוטל את מברשת השיניים בידי השמאלית ומעביר אותה לאצבעות יד ימין ומיד היא נשמטת. אלוהים,האצבעות מגיבות לתזוזה אך הן חסרות את תחושת הלפיתה.זה אומר שמעתה אצטרך לתרגל את יד שמאל לכל משימה גם לפשוטה ביותר.להחזיק עט,עיפרון,מכחול,סכין חיתוך(חלק אינטגרלי מהעבודה היומיומית שלי). דף נייר לא הצלחתי להחזיק בין האצבעות. המלאכה הפשוטה של לבישת תחתונים,מכנסיים,לגרוב גרביים ולרכוס נעליים ארכה מעבר למצופה.הייתי חייב לשמור על שלוות נפש ולהזדרז בהכנות אלו כדי לא לאחר לפגישה עם האורטופד. פתאום התפוצצה בפני שאלת השאלות.איך אני אצליח לנהוג ברכב עד לאורטופד? הרכב הוא אוטומטי אתה תעשה זאת אני מרגיע את רוחי.מקסימום אם לא תסתדר תבקש מחבר להסיע אותך. האורטופד מצייד אותי בערימת ניירות המכילה הפניות לנוירולוג,בדיקת מוליכות חשמלית,אורטופד מומחה ולפזיותרפיסט.
טוב,צריך להפעיל קשרים כדי לזרז הליכים ולהגיע למומחים הטובים ביותר במהירות האופטימלית. לקבוע תור לכל אותם מומחים יכול לקחת חודשים.והזמן דוחק,כל יום שעובר ללא טיפול נאות גורם למערכת העצבים ולשרירים להתנוון. מזלי עומד פה לצידי:חברים מצליחים להדגיש את הנחיצות והדחיפות של טיפול מיידי. באותו יום אני כבר מצליח להגיע לפזיותרפיה ולקבוע את התורים לאותם רופאים מומחים.בדיקת מוליכות חשמלית מראה על בעיות עיצביות.גם לאחר הפיזיותרפיה,ועבודה ביתית עם גומיות לחיזוק השרירים,והצמדת מכשיר לזרוע(אולקר)שהעביר פולסים אל השרירים עדיין היד סירבה להישמע.לזאת נתווספו עיקצוצים,נימלול ומידי פעם כאב חודר ועמוק עד שנשמתי נעתקה. כל יום שעבר השאיר את אותותיו בדילול השריר בכתף ובזרוע.זה היה פשוט לא יאומן.זרוע ימין היתה כמחצית מעובייה ביחס ליד שמאל.עור ועצמות.ושקע עמוק-מדילול השריר- לאורך הכתף והשכמה.חודשים ארוכים נסתלקה השינה ממני.לעיתים מכאב ולעיתים מגפה חסרת חיים שמקומה לא נימצא לה.
בדיקות M.R.I וסיטי לא הניבו תוצאות מספקות כדי למקד את הבעיה או להבהיר בצורה מוחלטת מה הן דרכי הטיפול.לפחות הם הגיעו למסקנה די ברורה שזה לא גידול סרטני שהתיישב על צומת של מערכת העצבים. קונסולים של התייעצות עם מיטב המומחים:נוירולוג,אורטופד וכירופרקטור הגיעו למסקנה שיש צורך בניתוח.ושגם אם הניתוח יצליח היד לעולם לא תחזור לתיפקוד מלא.דבר ששמעתי חזור ושנה מכל אותם מומחים.בין אם אבצע את הניתוח ובין אם לא. אני הבהרתי באופן חד משמעי,ברור והחלטי שניתוח לא יהיה ושצריך להוריד אותו מסדר היום הטיפולי. וכך נותרתי לבד עם ההחלטה שקיבלתי על עצמי.יחד עם זאת הרגשתי שלם ושליו אתה. קול פנימי אנרגטי ובוטח האומרשזו החלטה נבונה ונכונה.מעתה הכול תלוי בי ובדרכים שבהם אנקוט.
חשבתי על רפואה אלטרנטיבית שאינה דורשת התערבות חודרנית. פניתי לחבר רופא, כירופרקט,העוסק בתחום זה למעלה משלושים שנה,ולחברה העוסקת בדיקור סיני. יחד עם זאת הכנתי לעצמי חליטות של צמחים.מזה שנים רבות נוהג אני לייבש צמחים ולחלוט תה לשתיה באופן קבוע ושוטף לשם ההנאה בהכנה ובשתיה מבלי לתת לזה תכלית מסוימת. אולם לצורך זה חזרתי לעיין בספרי צמחי מרפא העומדים לרשותי. בד בבד המשכתי לחזק את גופי ורוחי ע"י אימונים בבית ובטבע ככל יכולתי. לפני כל פעילות פיזית הקדשתי זמן למדיטציה הן במנוחה והן בתנועה.לאימונים סדירים בדוג'ו(האולם שבו נפגשים לשם אימונים)לא הגעתי כבר שלושה חודשים.דבר שהיה מאוד מתסכל אבל הכרחי לעת עתה.
השינוי המזערי בתגובת היד החל לתת את אותותיו.יכולתי להניע את היד לכדי ס"מ ספורים שהתישו אותי והגירו זיעה מגופי.הידלדלות השרירים בזרוע בכתף ובשכמה לא נשתנתה.הכאבים לא פסקו להטרידני ביום ובלילה. לאחר שהטיפולים בכירופקטיקה,דיקור מחטים,שיאצו ומסאז'ים לסוגיהם לא הובילו מזור לגופי ורוחי במשך חמישהח ודשים החלטתי לשנות גישה.קבעתי לעצמי סדר יום עם לוח זמנים ופעילות מוכתבים. מצאתי שכאשר אני שוכב על הגב,בירכי כפופות, כפות הרגלייםהדוקות לרצפה,ועקבים דוחסים קמעה את הקרקע,השכמות עם גב תחתון מרוחים על הרצפה והסנטר מכונס פנימה, קל לי יותר לבצע פעולות פשוטות כמתיחת הידיים לצדדים. תנוחה זו אפשרה לי לבצע מגוון רחב של פעילות בגלל התמיכה שקיבלתי מהקרקע ובאותה עת מנעה פעילות משרירים אחרים שלא היו נחוצים לאותו תפקוד. כך נחסכה ממני הוצאת אנרגיה מיותרת,שהייתי זקוק לה מאוד,והתערבות לא נכונה של מערכת העצבים והשרירים.לאחר מספר ימים של רק מתיחת ידיים(יותר מדויק החלקת יד ימין לצד) לצדדים ניסיתי להרים את יד ימין למעלה,ללא כל הצלחה.זה היה למעלה מכוחותי.אולם לא ויתרתי ומאידך לא התנגדתי לקושי. לא רציתי לעשות תנועות מתוך מאמץ של כוח פיזי(יותר חזק)אלא מתוך רכות(העוצמה שברכות-זה גם המוטו של כל האמנויות-הרך הגובר על הקשה).
המגמה היתה להחזיר לפעילות את אותה מערכת עצבים ושרירים שנפגעו.לעת עתה לא היה כל צורך למנף מערכות לא פגועות.לאחר ניסיונות חוזרים וכושלים (תוך כדי הכנות מנטאליות-נשימות עמוקות לחלל החזה ולטאנדן,הבטן התחתונה,מרכז האנרגיה, ונשיפות ארוכות,כשהן ארוכות יותר משאיפת אוויר) הבנתי שישנו צורך במשהו נוסף.
חזרה לעקרונות הבסיסיים המובילים כל תורה של אמנויות : דימוי. כושר הדימוי מלווה אותנו בכל תחום שנעלה בדעתנו. בספרות ושירה,במוסיקה,באמנות הפלסטית,במחול ,ועוד כהנה וכהנה,ובכלל בחיים היומיומיים שלנו.למען האמת איני רואה עולם ללא יכולת הדמיון. אריסטו (384 לפנה"ס-322 לפנה"ס) בספר מטפיזיקה א' כותב: "אנו חיים ע"פ דמיונות וזיכרונות ,ניסיון,אמנות (כשרון המעשה-techne :מלאכה) ודרכי חשיבה".
לאחר שגיבשתי לעצמי משנה סדורה זו,אימצתי אותה בכל ליבי לפעילות יומית. את סדר יומי פתחתי במדיטציה בשוכבי על הגב:כפות ידי מונחות על הטאנדן-בטן תחתונה-בירכי אסופות וכפות הרגליים מרוחות על הקרקע,תנוחה המאפשרת גם לגב התחתון להיות במגע עם הקרקע,וסנטר מכונס פנימה(מצב המאפשר התארכות של הגוף לשני הכיוונים). תוך כדי הוצאת אוויר-תמיד מתחיל בהוצאת אוויר-והכנסת אוויר,לא מאולץ,תנועה טבעית של הסרעפת,מרגיש את כפות הידיים על הטאנדן עולות ויורדות בהרמוניה עם הנשימה.במצב הרמוני זה אני מתאחד עם עצמי ויוצא למסע פנימי(תרתי משמע). אני מדמה את עצמי מטייל בתוך הגוף:מקצות אצבעות הרגליים עד קודקוד ראש.שט בתוך כלי הדם עובר בצמתי עצבים גידים ושרירים.מטפס הרים וגבעות,חוצה נחלים ונהרות,מרגיש את הנוכחות והאחדות עם הטבע,עם המקום,עם "אני".מלטף,נוגע ומדברדברי עידוד והוקרה לאותו גוף ונשמה,שהם "אני". המסע הוא ארוך ומייגע,ומשתדל לשמור על המסלול ולהימנע ממחשבות טורדניות וזרות להסיט אותי מהחיבור עם עצמי, ובהמשך הדרך מצפה לי המפגש הקשה והמפרך מכולם. למרות הקושי והבלתי נודע הכול נעשה מתוך תחושת חדווה בתוך מסע מופלא שבו ככל שהקושי גדל כך האנרגיות עולות . ככל שאני מתקרב לפסגה:יד ימין והשכמה,המסע נעשה בכוחות מחודשים ואנרגטיים יותר.אני מגיע לפסגה ומתענג בריחו המשכר של אוויר פסגות,זך וצלול. אני שוכב פרקדן ומביט אל תכול שמיים מאירים ומחייכים.ואני הרי בתוך גופי נימצא.מציאות ודמיון מצאו להם משכן לדור בו בכפיפה אחת.אין התנגשות טיטאנית בין שני עולמות הנחשבים זרים זה לזה.באותו רגע ידעתי בכל נימי גופי ונפשי שאני במקום הנכון והדרך-טאו-שבחרתי בה נכונה היא.
על תהליך זה חזרתי מידי יום ביומו במשך כמה שבועות.היד הראתה שיפור מה ביכולת שלה:תנועות רחבות יותר,הכאבים פחתו בעוצמתם וכושר אחיזה באצבעות טוב יותר.אמנם יכולת מצומצמת בתפקוד היומיומי אולם בכל זאת שיפור שעודד אותי להמשיך בדרך ולשפר את התהליך שבחרתי בו ואת התוצאות הטובות שבאו בעקבותיו.
מתוך עשרות הקאטות (תבניות תנועה) בחרתי בקאטה קאנקו:הקאטה הארוכה ביותר מאותה סידרה:62 תנועות כשרצף תנועות הידיים והרגליים הן מן המורכבות והקשות ביותר. יותר מכל, הבחירה בקאנקו נעשתה משום שהיא כוללת תנועות ידיים רחבות,עגולות וארוכות הנעשות בגובה חגורת הכתפיים וגם מעל לכתפיים כך שהיא היתה קאטה אידיאלית למטרה שלקחתי על עצמי.בנוסף זו קאטה אישית שעבדתי עליה והתמקדתי בה למעלה מעשר שנים, ועדיין ממשיך להתאמן בה תוך כדי הבטים שונים גם בימים אלו. בתחילה ביצעתי את הקאטה מאותה תנוחת מדיטציה על הגב כשאני מדמה את עצמי מבצע את הקאטה. יום יום אני מעלה בעיני רוחי את דמותי מבצעת את התנועות שכה הורגלתי אליהן ושהיו מוטמעות בי ושנעשו ללא כל מחשבה תוך אחדות הרמונית. בזמן התרגול בדימוי גילתי שבעצם מעולם לא הגעתי ליכולת דימוי מוחשית ותלת ממדית כפי שראיתי בעיני רוחי עד לאותו רגע.זו היתה תחושה מאוד עוצמתית ואנרגטית.באותו רגע חוויתי וגם הבנתי,ברמה כל כך שונה מכל מה שהכרתי עד לאותו רגע, מה זה לדמות יריב באמנויות לחימה ודימויו של כל דבר.לראות,לחוות את עצמי מבצע את התנועות היה כל כך מוחשי שיכולתי לגעת בעצמי. הרגע שבו הרמתי את היד באופן מעשי,בעודי שוכב פרקדן,לאחר הדמיון המודרך עם הקאטה,חרות בזיכרוני ובדמיוני וממלא אותי פליאה על אותו רגע מופלא.הזעקה, שפרצה מכל ישותי עדיין מהדהדת באוזני.הקלות שבה זה נעשה,ללא מאמץ ניראה לעין,ללא כאב היה מפתיע ומפעים.הרגשתי איך הלב מאיץ פעימתו מהתרגשות.אני פוקח עיניים ומתקשה להאמין ולראות את היד מונפת למעלה. טוב,אני מרגיע את עצמי ונישאר הם עיניים פקוחות.מחזיר את היד לטאנדן נושף ושואף אוויר.למלא את מחסן האנרגיה הגדול-טאנדן-להיטען מחדש. המוח מבקש מהיד להתרומם שוב:אין שום בעיה.הבקשה נענית.הוודאות בעשייה תופסת אחיזה. אני לוקח את גומיית המתיחה שלצידי ומנסה את כוחי במתיחה לצדדים. עם מאמץ מסוים אני מצליח לעשות זאת. ניסיון נוסף דורש ממני מאמץ וכוח רצון כביר כדי להשלים את המשימה.הזיעה כבר ניגרת ממצחי המאמץ הפיזי והמנטאלי נותן בי את אותותיו.נישאר שוכב על הגב ונותן לנשימה לחזור לסדרה. כן,אני זוכר את החיוך שהתפשט על פני.את האושר לשינוי הקטן:הדברים הקטנים שבחיי היומיום שאנחנו לא מודעים אליהם או מתעלמים מקיומם.
יומיום חזרתי על אותה תרגולת,כאשר אני מגביר את קושי המטלות .התוצאות לא מאחרות לבוא והן ניכרות לעין.תגובת המערכת העצבית להוראות הנשלחות ע"י המוח,ומסת השרירים מתחילה להיבנות סביב הזרוע והשכמה. לאחר חודש ימים של אימונים בטבע,מאז התרגול המודרך עם הקאטה,אני חוזר לאימונים בדוג'ו(אולם האימונים).
שמונה חודשים עברו מאותו רגע מר כאשר ידי קפאה בתנועתה.חודשים של התמודדות עם הבלתי נודע, אולם בעיקר התמודדות עם עצמי-היריב הנוקשה והגדול מכולם. זו הכרה והבנה לא פשוטה של המציאות העוטפת את המעגלים שאנו טווים סביבנו. סגירת המעגל עם אותו אירוע תתרחש בעוד רגעים ספורים.ליבי הולם לקראת החזרה לאימונים בדוג'ו עם שאר המתאמנים.השאלות מנקרות בראשי, והחשש מתחיל להתגנב בסתר ולהציף שוב את אותו רגע נורא. אולי אני עדיין לא מוכן.תנועה לא נכונה,חוסר ריכוז רגעי,איבוד הקימה-אנרגיה ממוקדת-ואני מאבד את כל שעמלתי במשך חודשים ארוכים ומייסרים. חוסר ביטחון וחולשה אוחזים בי,מרגיש מבועת מכשל שיכה בי פעמיים.גופי מייד מגיב לתחושות ולמחשבות הרצות באמוק בתוךראשי:מתיחות בחגורת הכתפיים,ראש שפוף ועיניים כבויות התוקעות מבט בוהה בקרקע,רגלי נגררות והילוכי כבד. כמגנט אני נימשך עד לפתח הדוג'ו זוקף את גוי מישיר מבט וקד קידה עמוקה כהרגלי במשך עשרות שנים. אווירה אחרת עוטפת אותי,תחושה של חיות אנרגטית ממלאת את כל ישותי. החששות שליוו אותי מפנים מקום לעוצמה וביטחון.
אני שמח לפגוש את חברי לאימון ומצטרף לחימום הכנה לגמישות המפרקים והארכת השרירים.פעילות נחוצה ומועילה לפני כל מאמץ פיזי ממושך.שעתיים של אימון מטיבים עימי.אני יודע שאוכל לחזור לאימונים שוטפים,להוציא אימוני קרבות לעת עתה. לא רציתי לקחת את הסיכון של פגיעה, ולו מינימלית ,שתשבית אותי ותימנע ממני חזרה לשגרת אימונים.בזמן אימוני הקרבות לא ישבתי בטל בצד אלא כל פעם ביצעתי את אחת הקאטות או שניהלתי קרב עם יריב דמיוני.
חודשיים לאחר שחזרתי לאימונים בדוג'ו התחלתי להשתתף באופן מדורג באימוני הקרבות,ובמקביל להמשיך ולהתאמן באופן שוטף בטבע-שזה האימון האהוב עלי ביותר. שנה של מאבק,נחישות,התמדה ואמונה בדרך-טאו-העלו אותי בחזרה לדרך המלך.
היום,חמש שנים אחרי קרות אותו מקרה ידי מתפקדת כמעט באותה עוצמה שהיתה לה לפני כן.בעת חבטה באימונים נוטים לטעותשאני שמאלי-כיוון שהחבטה ביד שמאל מעט חריפה ועוצמתית מיד ימין. היד עדיין מהססת לפעול במלוא העוצמה,זכר לטראומה שעברה. אני ניזהר מלשאת משאות כבדים ביד ימין ולעיתים נדירות תחושת אי נוחות זניחה בכתף מזכירה לי את שעברתי. השיקום של היד ושל הנפש מנקודת מבטי הינו מלא.
המסע שעשיתי עשה עימי חסד,ובזכותו למדתי על עצמי ועל הסביבה מה שלבטח לא הייתי לומד במשך חיים שלמים.
תודה לחברים ולאנשים שפגשתי באותו מסע והפצירו בי לספר ולהעלות על הכתב את המסע המופלא הזה. במשך שנים נשאתי חוויה זו עימי ובזכותם הפכה לנחלת הכלל ויצאה לאור ברבים. אני תיקווה שהסיפור האישי שלי יאיר את דרכם של כל אחד ואחת ליטול מקל ותרמיל ולצאת אל המסע הרוחני שלו. |