אתמול הסתיים חג הסוכות. שמתי לב לזה כי הורדתי את הזבל ובחדר האשפה השאיר השכן את הסכך של הסוכה שהייתה כאן בחנייה במהלך ימי החג.

חג הסוכות עבר עלי מעל לראש. כל מנהג הסוכות תמיד היה לי מוזר. אבל אני זוכר שבתור ילד מאוד אהבתי אותו. היתה לנו סוכת נצח שהתפרקה מהר מאוד ונעלמה לנצח מתי שהוא. היא היתה מקושטת בפוסטרים ממעריב לנוער של משה סיני ושאר גיבורי תרבות של אותה התקופה. זה היה נחמד, אם כי עד היום לא ממש הבנתי לעומק את המנהג הזה. כמובן זה בדיוק מסוג הדברים שכשאתה מתבגר, ואתה לא דתי, ואין לך ילדים, אתה לא עושה.

היום, כשראיתי את הסכך הזרוק, פתאום הבנתי עד כמה שהמנהג הזה הוא חכם. שבוע אחד להתנתק מכל הנכסים שלך, להיכנס למבנה ארעי שלא מגן עלייך ופשוט לחיות. כמה פשטות כמה חכמה. פתאום קלטתי עד כמה אני תלוי בחומר שמקיף אותי. בתמונות שצילמתי, בריהוט שרכשתי, בכסף שצברתי, בבגדים שלגופי, במחשב שלי, ובאינטרנט. ואם יהיה לי בית משלי אני באמת יהיה קשור אליו ולאדמה שעליו הוא בנוי. מחר בבוקר אומרים לי – לך – ואני לא יודע על מה לוותר. אולי זו הסיבה שכל כך קשה לי ליסוע לחופש או לטיול גדול – אני תלוי בחומר שצברתי. ואני תמיד חושב על עצמי כאדם לא חומרני. אבל יותר גרוע מזה, מחר לא עלינו נופלת עלינו מלחמה – שוב אני בבעיה.

אז אולי חג הסוכות נועד להכין אותנו ליום סגרירי שבו, לא עלינו, נצטרך להסתדר בלי כל זה (ומכל מיני סיבות...) מי שעושה את זה (אבל באמת עושה את זה) פעם בשנה יודע שלא משנה מה שיהיה – הוא יסתדר.

מי שלא עושה את זה (כמוני) חי בפחד. וזה עוד פחד ששווה להיפטר ממנו.