15-3-09 באדי, אני כבר כאן, ביער יתיר, קור כלבים, אני רק מבקשת שלא יחמיר... כעת כבר התמקמתי עם האוהל, עם הציוד קמפינג שהבאתי איתי לחמשת הימים הקרובים. הכנתי לי קפה ויש גם עוגיות, הגעתי בערך לפני שעה וכעת כבר חשוך ואני כותבת לך לאורו של פנס.

עכשיו בדיוק הסתיימה השקיעה אז מעניין אותי מתי יקראו לארוחת ערב מה שנקרא בעברית צחה 'פוד סירקל'. אז נתקבץ כל המחנה יחדיו, אני וכל מי שאין לי מושג שנמצא כאן וכמה מתנדבים יחלקו אוכל לכולנו באהבה, מזון צמחוני שמכינים ממש עכשיו, טרי במטבח המשותף.

שקט, אני כל כך אוהבת להיות כך באוהל, על האדמה, כמובן מעדיפה שיש לי מזרון מתחת לתחת. הבאתי איתי לכאן אפילו כמה עצים שקוששתי בספארי מתחת לעצי האורן הותיקים, שיהיה לי פה לזולא שלי, ממש כמו בימים הטובים עם הואן באוסטרליה. בפעם הקודמת שהייתי ב'ריינבו גדרינג' השתנו חיי בצורה מדהימה! איך? פשוט נפתחתי והתחלתי לפרוח ולעוף על חיי.

הסיפור בזמנו, התחיל במרכז ויפאסנה, בלאקהית' שבהרים הכחולים באוסטרליה. יום לפני הקורס, בו ישבתי עשרה ימים, הכרתי את סינדי, בחורה אוסטרלית שבאה לשרת את הקורס הזה כלומר להכין לנו אוכל ולדאוג למה שצריך עם צוות השירות, כדי שאנחנו, תלמידי הקורס נוכל לשבת ולהתרכז רק במדיטציה, כלומר בעצמנו בלי הפרעות. זוהי זכות גדולה בעיני.

בתום הקורס, מאושרת וזורחת שיתפתי אותה בתובנותי, שאני הולכת אל הלא נודע אל מקום וזמן שאין לי מושג איך ומה יהיה בו ושאינני יודעת כלום כעת על המשך חיי ביבשת הזאת. הרי רק הגעתי לאוסטרליה, לפני כשלושה שבועות, שמתוכם כמעט שבועיים הייתי במרכז הויפאסנה, בבלו מאונטיינס. רגע אחד, כשעמדנו כך במטבח, היא זרקה לי משהו על 'ריינבו גדרינג' שעומד להתקיים בעוד כשבועיים בגרפטון. וואוו באדי! מיד ידעתי ששם אני רוצה להיות! זאת הייתה תחנת היעד המרכזית שלי!

בתום הקורס, חזרתי לסידני והתמקדתי במציאת ואן מתאימה לטייל בה ולישון בה ולחיות בה בהמלצתו החמה של פיליפ שאמר לי כל הזמן: "את צריכה את הטוב ביותר", ואכן לבסוף מצאתי בונבוניירה אמיתית, מטופחת, עם מנוע מחודש, נוסעת טוב, חלונות כהים והכי חשוב מחיר מעולה. כל כך שקשקתי לקנות רכב לבד, מזל שהיה לי את פיליפ שתמך בי לאורך הדרך אבל מדובר בהרבה כסף ומי יודע, מכונית גדולה זאת גם אחריות גדולה.

ביום שעשיתי העברת בעלות לואן, עפתי מסידני , שיצאה לי כבר מכל החורים, ויש שם חורים באדי, גם יש.

נסעתי צפונה כשפעמי לגרפטון, לקח לי שבועיים להגיע לשם, בקצב שלי, כשבדרך עצרתי בחופים קסומים, בהם נשארתי יום או יומיים בעודי מחכה לדולפינים שלא הגיעו בסוף, התארחתי אצל משפחה פרוטסטאנטית לכמה ימים בביתם המהמם, הוזמנתי לארוחת בוקר אוסטרלית, טוסט בחמאה, אצל מרצה חרמן עם שורשים אבוריג'ינאלים, נמלטתי ממנו בעין הסערה, כשאני נמרחת לי בזמן ועוברת ממקום למקום אך בעיקר מבינה שלא את זה אני מחפשת ורוצה. לא עוד נוף יפה או אתר תיירותי, תצפית או מגדלור זה או אחר אלא רוצה לפגוש את האנשים של האדמה הזאת, של האוקיינוס הזה, לדבר, לספר, לחקור, לחיות, לקבל, לתת, לאהוב.

בשעה טובה הגעתי לגרפטון ואת פני קיבל באהבה שוטר תנועה ודו"ח מטורף של 270$ בלי להתבלבל, על כך שהייתי ללא חגורת בטיחות. לא האמנתי למראה אוזני! באדי בחיי! כמה דקות קודם יצאתי מתחנת דלק ושכחתי, אבל הוא בשלו - עם הגישה הגזענית שלו: "איך זה שכל הישראלים לא חוגרים חגורה" וכך גם אני. בן זונה! שילך לעזאזל.

אני בינתיים הלכתי לקפה היחיד בעיירה שהיה בו אינטרנט, כדי להוציא את ההנחיות כיצד להגיע למפגש של משפחת הקשת בענן. זהו מפגש שבטי בטבע, ללא מכוניות במחנה, במקום מבודד מציוויליזציה אך לא דמיינתי עד כמה...

השעה הייתה כבר אחר הצהריים ולא ידעתי בדיוק כמה זמן ייקח לי להגיע מגרפטון ל'נימבוידה ריבר' שם התקיים המפגש אליו פני וליבי מועדים. הדפסתי את ההנחיות על דף, הלכתי להתקשר הביתה להודיע שלא אהיה זמינה למשך שבועיים לפחות ויצאתי לדרכי לבדי, שמחה וטובת לב ובעיקר מתרגשת.

כשהתעמקתי בהנחיות ראיתי שכתובות כמה דרכי הגעה אפשריות, אך לא היה לי שמץ של מושג מה טוב יותר/ קצר יותר/ ברור יותר??? מה גם שהסתבר לי כעת, שסוף השורות בהסבר נקטעו בהדפסה כי היו רחבות מדי לדף.... ולכן היו חסרות לי גם כמה מילים וזה היה קריטי.

הו! הנה קוראים לנו ל'פוד סירקל' אז אני לובשת עוד כמה שכבות ואחזור מאוחר יותר. איזה כיף לי שאני פה! יש פה שקט מופלא, עצי אורן צעירים והרבה מאוד כוכבים בשמיים. יש!!! אני מחייכת חיוך גדול.