אחד הביטויים החביב עלינו בעולם המשפט הוא ה"מידתיות", קשר בין העבירה לעונש שנגזר. הגיון משפטי (יש דבר כזה).

החוק כידוע לא קובע עונש מינימום (למעט במקרי רצח) רק מקסימום. המחוקק סמך על השופט שיידע להפעיל שיקול דעת ויגזור את עונשו של כל עבריין בצורה שיוויונית (לחבריו העבריינים), והגיונית יחסית לשאר העבירות שבספר החוקים.

פיני כהן זרק נעל (ופגע) בנשיאת בית המשפט ואתמול נגזר דינו 3 שנות מאסר! "למען יראו וייראו" אמר השופט.

ואני שואל איפה המידתיות ? איפה השיוויון ?

שלוש שנים הוא העונש המקסימלי על גרם מוות ברשלנות, סוג של "הריגה" עם מחשבה פלילית מופחתת! הריגה ! איפה המידתיות כאן ? עו"ד דורי קלגסבלד, אצלו היה לי הכבוד והתענוג ללמוד, דרס למוות את ויקטוריה וארתור וקסלר וקיבל 30 חדשי מאסר, מהם מחצית בפועל ולמיטב זכרוני השתחרר לאחר ניכוי שליש כעבור כ 8 חדשים.
כהן תקף את נשיאתנו, אך רק גרם לה חבלה קלה. לדעתי העונש איננו מידתי, יש כאן משהו אחר...

עיון קצר בפסקי הדין בנושא תקיפה אפילו תקיפה שגרמה חבלה גופנית יעלה שאין שיוויון בין התוקפים.

התייחסותו של בית המשפט לפיני כהן מזכירה לי את התייחסותה של החברה לרוצח ראש הממשלה. מישהו החליט לעשות כאן דין מיוחד!

במחשבה נוספת חוק העונשין קובע:

379.  התוקף שלא כדין את חברו, דינו - מאסר שנתיים, והוא אם לא נקבע בחוק זה עונש אחר לעבירה זו מחמת נסיבותיה.

380. התוקף חברו וגורם לו בכך חבלה של ממש, דינו - מאסר שלוש שנים.

תסלחו לי על הדמגוגיה, אבל: נגרמה לשופטת בייניש "חבלה ממש"?

להשוואה מקרית: אדם דרס קופאית בחניון והותיר אותה פצועה וחבולה - העונש שקיבל על מעשיו החמורים 12 חדשי מאסר על תנאי, שלילת רשיון ל 3 שנים וקנס!

למר פנחס כהן גזר כבוד השופט שמעון פיינברג את המקסימום החוקי "למען יראו וייראו.