אז נסענו לים.

כל כך רציתי את הרעש של הגלים, את הנסיגה שלהם והשיטפון המתנפץ החוזר והרעש באוזניים.

ואת החום, אלוהים, כמה רציתי את החום הבלתי נשלט הזה.

לשכב על החול ולספוג את רעש הגלים ואת החום.

הרחקנו מאוד, הרבה אחרי השלט של האזור המותר לשחייה, הרחקנו מהאנשים שהיו על החוף מפוזרים במאות על מזרוניהם, ופיקניקיהם וציידניותיהם. השניים שלושה זוגות שהיו באזור שלנו ודווקא שיחקו מטקות באיזשהו ניסיון לקצב שניסיתי לעקוב אחריו לא הפריעו לי. זרקתי את התרמיל על החול, הורדתי את החצאית ונשארתי במכנסיים הקצרצרים שלי ובגופיה הוורודה ונכנסתי מיד, בלי לחכות רגע, למים, עד המקום שכבר לא יכולתי לעמוד. היה קר ולא היה לי אכפת מפני שידעתי שבחוץ חם. ועצמתי עיניים והשקעתי את כל כולי בפנים. ולרגע ארוך אחד נתתי להם לעשות בי מה שהם רוצים. ולאבד הכול. המים חדרו אל בין כל השערות עד קצות הראש שלי, לא ידעתי אם אני הפוכה או שוכבת, הגלים טלטלו אותי מפינה לפינה ולא היה לי אכפת. זה לקח רגע אבל הוא הרגיש ארוך, אבל גם קצר מדי. ואז עליתי בחזרה לנשום. חיפשתי אותך על החוף וראיתי אותך מופתע מסתכל אחרי. לא תיארת לעצמך שכל כך מהר אכנס למים. לא נשארתי במים הרבה, חזרתי לחוף, זה לא מה שרציתי. רציתי לשכב על הקו של הגלים, לשכב ולתת לגלים לשטוף אותי בקצב שלהם. שהוא חסר קצב. והם טלטלו אותי מצד לצד, פעם חזקים, פעם חלשים, פעם מבהילים, פעם מזיזים, פעם סתם מלטפים. הכי אהבתי את אלה שיכולתי לנחש לפי הרעש שלהם שיזיזו אותי ממקומי ויגררו אותי טיפה הצידה. עצמתי עיניים והתמכרתי לחום המוחלט. חום שאף אחד לא יכול לקחת ממני. אפילו לא הגלים. הם באים לרגע, מקררים אותי לשנייה, מזיזים אותי הצידה ומניחים לחום לבוא ולהניח את כל כובדו עלי. ואין לי ממה לחשוש עכשיו, לא יהיה לי קר היום.

לא דיברנו. לא היה צורך במלים. נכנסתַ למים, שחיתַ עד שובר הגלים, חזרתַ, עשית עוד סיבוב או שניים. ידעתי שאתה שומר מרחוק שלא זזתי ממקומי. אחר כך באת ומרחת עלי שכבה הגונה של קרם הגנה. לא הגבתי. הוצאתַ מהתרמיל את האבטיח הקטן שהבאנו, חצית אותו לשניים ונתת לי כף לחפור בתוכו. העסיס של האבטיח נזל דביק ואדום על הגופייה הוורודה,  לא אכפת היה לי, הגלים תכף ישטפו הכול. החול היה בתוך הכף, לא אכפת היה לי לבלוע אבטיח עם חול מלוח. היה חם, ואני רציתי לסיים את האבטיח הזה ולחזור לשכב על קו המים, לשכב על הבטן, להניח ראש על הידיים ולתת לגלים לעשות בי מה שהם רוצים.

כשנָתִי הייתה קטנה הייתה שמורה לה הפריבילגיה לפצוח ב"ברוגז" אתי מפני שהיא הייתה גדולה ממני בעשרים דקות והיא הייתה אחותי הגדולה המוצהרת. רק היא זו שיכולה הייתה להחליט שהיא מפסיקה לדבר אתי. ואז הייתה משתררת בינינו שתיקה מוחלטת, דממה. אני הפכתי לאוויר שקוף, אד חולף. אפילו לא עננה שקופה בשמיים. בימים האלה כשהיא הייתה עורכת את השולחן לארוחת הצהריים היא הייתה מתעלמת מהצלחת שלי ופשוט לא מניחה אותה. כשהייתה צריכה עיפרון מהשולחן שלי הייתה ניגשת ולוקחת ולא אומרת מלה. כשהיו חברות באות אליה היא לא הייתה אפילו מסתכלת לכיוון שלי. אם שאלו אותה עלי הייתה מתעלמת או אומרת משהו על זה שאנחנו כל כך דומות שבעצם זאת היא. אבל האמת היא שאף אחת כמעט אף פעם לא שאלה מפני שהדממה שלה סביבי הייתה כל כך הרמטית, כמו בועה שקופה שהעלימה אותי לגמרי. אני לא זוכרת כמה זמן זה נמשך. לפעמים שעה. לפעמים שעתיים. לפעמים שלושה או ארבעה שבועות. אני רק זוכרת שברגע שהבנתי שאנחנו ב"ברוגז" נחת עלי מלמעלה לוח עופרת אפור כהה, וכבד נורא, ולחץ. ולחץ. ולחץ, וביחד אתו הפכו הקירות מסביב צרים ולוחצים. ובימים האלה כשהיא הייתה בברוגז אתי לא יכולתי לאכול, הביסים היו נתקעים לי בגרון, ולא יכולתי לנשום, כל הזמן חסר לי אוויר לנשימה. לצבעים לא היה צבע. לטעמים לא היה טעם. לרוח לא הייתה רוח. לחום לא היה חום. והקור – הקור היה קור מתמשך ובלתי פוסק מרגע שפקחתי עיניים בבוקר וראיתי אותה במיטה לידי ונזכרתי שאנחנו בימים כאלה שאני לא קיימת. שאני אפילו לא עננה שקופה בעולם.

למה נזכרתי בזה עכשיו, שוכבת על הבטן על קו הגלים? מפני שבאתַ ושכבתַ לידי, ולא דיברת. ולרגע היד שלך נגעה בשלי כי הגלים הזיזו אותה, ואתה נרתעתַ כאילו הפרעת לי, ואתה לא. אתה כל כך לא הפרעת לי. רציתי עוד. נזכרתי איך לפעמים בטעות היד של נתי הייתה נוגעת בי לא בכוונה בימי הברוגז והיא הייתה נרתעת אחורנית כאילו נגעה במשהו נגוע ומגעיל.

ואני הייתי עכשיו שטופה בחום נהדר של שמש אינסופית, בגלים מלוחים רכים ומערסלים, והיד שלך הייתה בדיוק מה שרציתי. וניסיתי לחשוב על הפנינה הזאת, שקשורה לשרשרת הטורקיז הדקיקה שמכונסת בדיוק בחיבור של הצלעות, זאת שאומרת לך בניצוצות כל צבעי הקשת – זה בסדר, מותר, אני כאן, אני רוצָה. בוא, תיגע.

19.4.2003

שבת בבוקר, חול המועד, פסח

אלכס שלי,

דידי ואיילה עושים חיים אצל ההורים שלי ברמת השרון, נדמה לי שאימא שלך קפצה לביקור יום אחד לראות אותם. בירושלים יש אווירה של חג שאין לי כל שייכות אליו וזה דווקא מתאים לי מאוד. לא כתבתי לך כמה ימים, רק עניתי בקיצור למיילים ששלחת, אולי נדבקתי מסגנון הכתיבה שלך? לא חושבת. נדמה לי שמשהו אחר קורה לי, פתאום אני צריכה את השקט הזה. עדיין לא התחלתי לטפל בבית אבל אתה יכול להגיד לי כל-הכבוד על זה שבאמת התקשרתי למוסכניק ההוא מבית צפאפא ואמרתי לו שבעוד שלושה חודשים בערך אצטרך למכור את האוטו והוא ענה כרגיל: "עלה-עייני-ועלה-ראסי" ושתוך שבוע הוא מוכר לי אותו, שרק אגיד לו והכול יהיה בסדר, הוא נשבע לי באימא שלו. משום מה זה לא הרגיע אותי.

אני מסתובבת בין קירות הבית שלנו, מרימה איזה צעצוע, מחזירה איזה ספר למקום, מנסה להבין מה זה להיות לבד בבית שתמיד היו בו הרבה מאוד קולות. זה נעים? זה לא נעים? אתה הודעתַ בטון ענייני שבינתיים העבירו אותך למעונות ששמורים לאורחי האוניברסיטה כי זה יוצא להם יותר משתלם מאשר לשכן אותך במלון עד שנמצא בית מתאים. מה עם מכונית? איילת נעולה על מכונית כחולה, אל תשכח... כבר העזת לנהוג הפוך? מה עם הסוכנת הכל-יכולה שלך, היא לא מנסה למכור לך גם איזו מכונית כחולה-הפוכה או שתיים?

את המיילים עם התמונות אני מעבירה ישר להורי, שיראו לילדים, אוהד התפעל מאוד מהגלגל ענק ששלחת, למרות שהוא לא הבין שזאת תמונת תיירים מלונדון. אבא שלי כמובן הבטיח לו שכשניסע לאנגליה אבא ואימא ייקחו אותו לשם. אנחנו הרי נגיע ללונדון, הרי נעשה את טיולי התיירים הרגילים שאי אפשר בלעדיהם, אוהד יקבל את שלו, הוא רק לא מסוגל עדיין להבין שזה לא יקרה הכול בבת אחת, ולי נוח מאוד להישאר במקום הזה שלא צריך לענות על שאלות רצופות בקצב של אחת לשלוש דקות.

מצאתי דיסק של ברהמס, משהו שפעם הבאת לי במתנה והקשבתי לו אולי פעם או פעמיים. שישיות מיתרים. פתאום באה לי מחשבה מוזרה, אני לא מבינה למה אני לא שם אתך. למה לא יכולתי לבוא לשבוע של פסח להיות אתך ולעזור להתארגן. הייתה לנו סיבה? הייתה לך סיבה? למה אני שואלת בכלל? שמתי את הדיסק במערכת ובשקט של הפסח המתמשך ומתמשך הזה היה לי נעים אתו. הוא מנגן המון בבית, בלופים חוזרים וחוזרים, כמה טוב שהילדים לא נמצאים, איילה בטח הייתה מפסיקה לדבר אתי...

מתגעגעת, אני.