אתמול בלילה

תחושת הריקנות היתה עילאית,

שוב חיבקתי את שמיכת הפוך וכרית וחשבתי עליו והרגשתי את חסרונו,

זה הרגיש לי מוזר, העיתוי, בדיוק חזרתי משיעור פלמנקו,

מהדבר שממלא אותי יותר מכל, אני מרגישה כל כך ריקה.

ופה אולי טמון הדיסוננס הגדול ביותר בחיים שלי,

כאינדיבידואל, חיי מלאים, מעניינים, מפרים.

שנים רבות חייתי ללא זוגיות,

חייתי עם מאהבים,

עם אהבות קצרות,

אבל הם תמיד היו התוספת, לא המנה העיקרית.

כשנכנסתי לתוך המערכת היחסים האחרונה, ויתרתי על כל מיני דברים,

ויתרתי ברצון,(קשה לי אפילו לקרוא לזה ויתור, כי זה לא כך)

לא מתוך פשרה, אבל משהו בויתור הזה, הרחיק אותי קצת מעצמי.

והשאלה שתמיד עולה וחוזרת, איך והאם אפשר לשמור על האינדבדואל בתוך מערכת יחסים זוגית

והשאלה היותר גדולה,

על מה אני יכולה לוותר, כך שלא אגיע למצב שבסופו אהיה רחוקה מעצמי.

האם זה סוג מערכת היחסים או אולי הבן זוג שמולי,

איפה עובר הקו העדין הזה,

בין הלבד לבין הביחד.

דבר אחד שבוהק אלי מתוך ההתבוננות אחורה, זה שבתוך הקשר הזה,

התשוקות שלי נרדמו.

התשוקה ללמוד, ליצור

ובסופו של דבר גם התשוקה הפיסית, אליו.

הכל חוזר אלי עכשיו - הרעב הזה...

ואני תוהה, אולי הייתי מלאה בתוך הקשר הזה בדברים הלא נכונים....