חוליה בשרשרת החיול :

יום ראשון בבוקר, במחנה צאלים שבנגב, אני מניח את התיק האישי בצד ונכנס לסככה המתפוררת שבה יושבים נציגי השלישות של הגדוד ומחכה בתור להתחייל, כמה שניות חולפות והקמב"ץ, הקצין שאחראי עלי בא להגיד לי שלום ולזרז אותי בתהליך החיול, כי אנחנו חייבים לרדת לשטח אחרי ארוחת הצהריים ויש עוד הרבה דברים שצריך לתפור לפני כן, הוא גם שואל אותי עם עוד חבר'ה הגיעו, זה לא סימן טוב בכלל, כנראה שרק אני הגעתי בינתיים וכל מה שצריך לתפור עומד ליפול עלי.

סיימתי עם השלישות ומשם אני ממשיך לאפסנאות לחתום על ציוד, קיטבג מלא בכל טוב –

אפוד קרב, זוג מימיות, חמש מחסניות, קסדה, זוג מדים, משקפי אבק ועוד כמה פריטים שאני נאלץ לבדוק עם הם אכן נמצאים, ככה זה עובד קודם כל חותמים רק אח"כ מוודאים שהם בקיטבג.

לאחר שווידאתי שכל הציוד נמצא והוא תקין, אני דוחס את כל הציוד לקיטבג ונלחם לסגור אותו, הצלחתי, אני מרים אותו וממשיך לנשקיה שנמצאת בהמשך, כמה עשרות מטרים מהאפסנאות, אני כבר שם לב לתור המשתרך ומחליט לעצור לרגע בצל לעשן סיגריה, אני מתיישב על הקיטבג ונאנח, רק עשר וחצי בבוקר ואני כבר  ספוג זיעה, כל כך חם ואני חושב לעצמי מה יהיה בשטח? וכמה קשה יהיה התרגיל הגדודי בעוד כמה ימים.

סיימתי את הסיגריה, אני ממשיך לנשקיה, נעמד בתור לחתום על נשק, רק אתמול עמדתי בתור בפיצוצייה לקנות בירות וגרעינים, יחי ההבדל הקטן.

לאימון בשיא הקיץ בצאלים, עם כל האבק, הזבובים והיתושים כבר התרגלנו, לאימון במהלך גביע העולם לאומות בכדורגל הלא הוא המונדיאל, לעולם לא נתרגל.

מי אמר פראיירים ולא קיבל ? אלה שלא מתים מתחלפים ביניהם בציוד, במשימות ובעמדות. אבל זה לא סוף העולם, עוד מעט תגיע הידיעה שתחזיר את הכול לפרופורציות.

עולים לטיולית, יורדים לשטח :

שתיים עשרה בצהריים, בחדר האוכל, מתיישבים לאכול עם שאר החבר'ה שהגיעו. ובין האורז הצהוב לקבב (שאם לא הייתי יודע שהכשרות בצבא היא פקודה, היית משער שהוא עשוי  מבשר כלב) אנחנו משלימים פערים מאז הפעם האחרונה שהתראינו ובעיקר פותחים עיניים על מי שלא הגיע, זה כמעט תמיד אותם האנשים עם אותם התירוצים.

לכולם קשה להגיע, הצו תמיד תופס אותך בתקופה עמוסה, מבחנים, עבודה, משפחה, בעיות כלכליות, בעיות בריאותיות, לא משנה מה, אנחנו כאן, תמיד מתייצבים, דוחים את כאבי הראש מטרדות החיים לשבוע הבא, סאני זורק לאוויר את המשפט הידוע "מי שמשקיע שוקע" .

אנחנו חוזרים לאזור האפסנאות שם אמורה להמתין לנו הטיולית שתיקח אותנו לשטח, לכמה ימי כיף וגיבוש בחום הלוהט של אמצע יוני בנגב המערבי היבש.

הטיולית כמובן מאחרת מה שמותיר לנו זמן מצוין לשיחה מחלקתית, מעין שיחת פתיחה על האימון ועל מה שמצפה לנו בימים הקרובים, מהרגע שנגיע לשטח ועד לשחרור המיוחל ביום חמישי.

הקמב"ץ, נשוי ואב לשתיים, השלישי בדרך, סטודנט לתואר שלישי בהנדסת חשמל, אחד שלא ייתן לשום דבר להפריע לו לשרת את הדגל, פותח את השיחה בתודות לכל מי שהגיע (כאילו הייתה לנו ברירה) בעיקר לסטודנטים, ויש הרבה כאלה במחלקה, שהגיעו בשיאה של תקופת המבחנים.

משם הוא ממשיך לתאר לנו את הסיוט שמצפה לנו בימים הקרובים, מטווחים, תרגילי כיתה, מחלקה, פלוגה שבין לבין גם יתקעו לנו כמה שיעורי קשר ולוחמה אלקטרונית ואז כמובן גולת הכותרת, הסיבה שלשמה התכנסו כאן, התרגיל הגדודי הידוע לשמצה, שאת הקודם סיימתי מיובש לחלוטין מפונה עם מסוק בחזרה לבסיס, מתחיל לכאוב לי הגב רק מלחשוב מה מחכה לנו אי שם בשלוחות של יעדי "עדי" או "מיכל".

הקמב"ץ ממשיך וממשיך, אני לא מצליח להקשיב, אני עסוק מדי בלרחם על עצמי ופתאום בחצי אוזן אני שם לב שטון הדיבור משתנה והקמב"ץ מספר לנו על כמה חיילים מהמחלקה שאנו נאלצים להיפרד מהם וכנראה לא נזכה לראות יותר את זיו פניהם במילואים, הוא מתחיל בחדשות הטובות, בקראוס שהתחיל קורס צוערים של משרד החוץ ובכך הוא כנראה מסיים את תפקידו בשירות המילואים הפעיל, ובמעבר חד, הקמב"ץ עובר לחדשות הרעות, אחד מחיילי מחלקת המודיעין, אהוד, גם סיים את תפקידו במילואים, אך מסיבות אחרות לגמרי, מצערות הרבה יותר, גידול סרטני התגלה בראשו חודש לאחר המילואים הקודמים בדצמבר אשתקד.

דממה מוחלטת, כולם מביטים אחד על השני בתדהמה, ברגעים כאלה אין מה להגיד, חוץ מלהגיד תודה על כך שאתה בריא ושלם, אתה לא מאמין שכמה דקות לפני כן עוד התמרמרת על כך שאתה נמצא כאן.

"יאללה, קדימה חבר'ה לעלות על הטיולית, אנחנו מצטרפים לפלוגה ו'" הקמב"ץ משנה נושא ומחזיר אותנו למציאות הלוהטת והמאובקת של צאלים.

עלינו על הטיולית המתפרקת וכל הדרך המטלטלת אל עבר שטחי האש התקשינו להחליף מילה, אהוד לא יוצא לנו מהראש, לא משנה מה מצפה לנו שם, הכול קטן עלינו וכמו שאמר לי אחד מחיילים בתור לנשקיה "מה שבטוח, יום חמישי אתה בבית".

פינת זולה :

לאחר כעשרים דקות הטיולית מגיעה ליעד, פורקים את עצמנו ואת הציוד, ומגלים להפתעתנו  שבשטח הפלוגתי הנידח באמצע שום מקום נישאות באוויר שתי צליות רחבות ידיים ולצידן מבצבץ לו אוהל לייקרה לבן. אנחנו ממשיכים פנימה ופורקים את הציוד במרוכז באחת מפינותיה של אחת מהצליות ומשם אל אוהל הלייקרה הלבן שבתוכו פרושות מחצלות שמעליהן ספסלים ושולחנות. אחלה פינת זולה שלא הייתה מביישת אף פסטיבל שאנטי או מסיבת טבע.

טוב, לא סתם יש אחלה מקום לנוח, עכשיו מסתבר לנו שיש עוצר אימונים עד השעה 16:00, בגלל עומס החום.

זה בדיוק הזמן המושלם לקפה, סאני מוציא את הפק"ל המחלקתי ואת העוגה הנהדרת שמתלווה אליו, ועוד הרבה לפני שהמים רותחים כבר מתחיל הריטואל הקבוע של הוויכוחים על אופן הכנת הקפה - מתי לשים את הקפה? רתיחה אחת או שתיים? מתי לשים את הסוכר?

"רבאק תמזוג כבר, גם ככה אני לא מת על הל".

מסיימים עם הקפה, העוגה והסיגריות ועוברים לבטן גב בצל להעביר את הזמן עד שאחד מהקצינים יגיע עם הבשורה המרה ויגיד לנו לעלות על ציוד ולצעוד למטווחים.

שעתיים מטווחים, מאפסים נשקים, מתרגלים מצבי ירי ובעיקר מעשנים הרבה סיגריות ושותים הרבה מים.

לאחר שאיפסנו ותרגלנו, אנחנו פונים לשלוחה מימין לתרגל היתקלות עם אויבים ולצעוק אש, אש, אש  על מטרות קרטון, אחלה תרגיל, ניצחנו כמו תמיד.

עכשיו אני באמת יכול להבין הרבה יותר טוב את מה שאמר לי המפקד שלי כמה שעות מוקדם יותר "אני בונה עכשיו את הקומה השנייה בבית שלי ועובדים שם עכשיו ארבעה בעלי מקצוע, אשתי בחודש שביעי, אני סטודנט לתואר שלישי בהנדסת חשמל בשיאה של תקופת המבחנים, אבל מה לעשות מישהו צריך ללכת להילחם בחיזבאללה"

בקשר למה ? :

בוקר למחרת אמרנו יפה שלום לפלוגה ו' ולשטחי האש ועלינו בחזרה לבסיס, ככה זה שאתה במחלקת המבצעים והחפ"ק, משאירים את הפלוגות להתאמן בחום והולכים ללמוד במזגן על קשר, כי זה מה שאנחנו קשרים וחמ"לסטים. מישהו צריך לעשות את העבודה השחורה.

היום העשרים ואחד ביוני, אומנם היום הארוך בשנה, אבל לא תיארתי שעד כדי כך, הוא פשוט לא נגמר, לאחר כמה שעות אני כבר לא יודע מה עדיף, לטחון את הגוף עם ציוד על הגב או לטחון ת'מוח עם מידע לא חיוני על מכשירי קשר שנשכח ברגע שנצא מהכיתה, שלא לדבר על המלחמה הבאה, קרובה ככל שתהיה.

זו הייתה שאלה של זמן עד שמישהו יחקה את סרג'יו קוסטנזה מ"גבעת חלפון"

"איזו הודעה אתה מעביר בקשר? "

"בקשר למה ? "

אני באמת לא מבין איזה אינטרס היה לנו להגיע לכאן בחום הזה. לא נורא, בקטנה, העיקר שנוכל לראות היום בשק"ם את נבחרת ספרד מנצחת.

למחרת בשיעורים נוספה אל העייפות והרעב התמידיים שמתלווים אל המדים גם החרמנות (יום שלישי במילואים, בכל זאת, כן) ולא משנה בן כמה אתה, וכמה ילדים יש לך, אתה חוזר לגיל 19 באיזה מוצב מרוחק שלא ראה את הבית כבר חודש. והרי כבר למדנו שכל קוץ במדבר הוא פרח.

התרג"ד :

התרגיל הגדודי הידוע לשמצה, התרגיל שלכבודו התכנסנו כאן בחום הלא הגיוני של חודש יוני באמצע המדבר, התרגיל שלמענו התאמנו בשלושת הימים האחרונים, תצוגת התכלית של הגדוד של פיו תימדד מוכנות הלחימה שלנו, ובעיקר ניסיון לעשות פוזות על המח"ט החדש שלנו שנכנס לתפקיד לפני פחות משנה ותפקידו הקודם היה פיקוד על אחת מהיחידות המובחרות ביותר של צה"ל וכתוצאה מכך כנראה שיש לו סטנדרטים גבוהים והפעם הוא מצטרף אלינו לאורך כל התרגיל. ולא רק עליו, מסתבר שגם אחד מהתורמים של הגדוד גם הגיע לצפות בתרגיל, לראות אותנו בפעולה, לבחון את הסחורה בעיניים בשטח הטבעי שלנו.

הם עשו דרך ארוכה בכדי לצפות בנו בפעולה, בגודל טבעי ואסור לנו לאכזב את המעריצים, אחלה הופעה הרמנו לכבודם עם הרבה פירוטכניקה ופעלולים, אפילו היו הופעות חימום ארטילריות מטעם חיל התותחנים ופלוגת שריון שתפקידה הייתה לספק את האפקטים של האבק והעשן.

אחרי כל זה כמובן שנזכה למחיאות כפיים, התרגיל מסתיים בהצלחה והמג"ד פונה לקבל שינוי משימה, זמן טוב לארוחה קלה ומזינה שכוללת סנדוויצ'ים עם טונה ולוף ובוטנים לקינוח, עוד כמה דקות עוברות ואביטל הנהג החדש של המג"ד, שעד לתרגיל הנוכחי היה אחד מאיתנו  והפעם הוא היה אחראי על הסעתו של התורם, מגיע עם הפק"ל קפה, לא יכולנו לבקש יותר מזה. אז גם משום מקום הגיע פתאום השליש עם אבטיח, רק חבל שהוא לא הביא בולגרית.

מישהו חייב לעשות לזה סוף, אנחנו בצבא או מה?

אלישע מגיע מכיוון החפ"ק ומודיע: "קדימה חפ"ק, עוד חמש דקות בסדר תנועה, אנחנו צועדים בעקב של פלוגה ח' "

פשיטה גדודית לעבר היעד, חמישה עשר קילומטרים של הליכה מהירה בדיונות של חולות טובעניים עם ציוד על הגב וקסדות על הראשים, איזה מזל שיורדת החשיכה והאוויר הופך נעים יותר.

לא משנה כמה תרגילים עשינו ועוד נעשה, תמיד זה נראה כמו הדבר הכי קשה בעולם שלא ברור איך אנחנו מצליחים לעמוד בו, עוד יומיים כבר נשכח שהיינו כאן.

מגיעים ליעד ותוקפים את הכפר, מתחילים "לטהר" את הבתים אחד אחד ומחכים בסבלנות שמישהו יודיע כבר "סוף תרגיל".

הבריכה בקיבוץ :

התרגיל מסתיים בחמש לפנות הבוקר אך הטיוליות יגיעו רק בשמונה, מורידים את הציוד, מניחים עליו את הראש, עוצמים את העיניים ונרדמים.

לאחר כשלוש שעות שעברו כמו כמה שניות, אנחנו קמים ומנסים להזיז את הגוף המותש והמפורק שלנו לעבר הטיולית שתוביל אותנו בחזרה אל הבסיס ואל עבר ההזדכות הנכספת.

מזדכים על הציוד, מסלרים את הנשק ומזדכים גם עליו. המקלחת שכל כך חלמנו עליה כבר בהישג יד אבל זה לא בוער, כל אחד והקצב שלו, מתאפסים על הציוד האישי שנותר בבסיס, הולכים לקנות פחית קולה ומעשנים בשרשרת.

הסיגריה כובתה ואפשר לפנות אל המקלחת, אחת מהמקלחות הטובות ביותר בחייו של מילואימניק,  אתה נכנס אליה בתור חייל מלוכלך ויוצא ממנה אזרח מצוחצח. רבע שעה של מים קרים ומרעננים ששווים כל טיפה שאני מבזבז.

את האימון אנחנו מסיימים בבריכה המוריקה  של קיבוץ צאלים, שם חיכה לנו שילוב מנצח של מים קרים ואוכל חם, שתייה קרה ומילות הערכה חמות, שישאירו לנו קצת טעם טוב בפה אחרי כל המרורים שאכלנו (לא כולל האבטיח) עד לפעם הבאה.