ה"מפלצת" שבפנים- דברים שרואים מכאן, לא רואים משם..

אנו חיים במציאות שאנו יוצרים לעצמינו. יום-יום , שעה-שעה. הקשר בין אותה המציאות לבין האמת,  האובייקטיבית, המתרחשת כאן עכשיו, לרוב, כפי הנראה, מקרי לחלוטין.

נראה שהמבנה הביולוגי-פסיכולוגי שלנו, ייעד אותנו, להיות יצורים סובייקטיביים. תלויי סובייקט.
מבנה זה, הוא שמפריד אותנו, אולי, מן האמת הפנימית והחיצונית שלנו. או לפחות מקשה עלינו מספיק כדי שאנו נפריד את עצמינו? האם יכולים אנו לצמצם את הפער הזה, הכול כך משמעותי לאיך שיראו חיינו? את אותו המרווח בין אותן מציאויות קיימות, כפי שנתפשות על ידינו, ואשר חלקן נראות וחלקן נסתרות לעינינו? מה מסתיר אותן מאיתנו?

בידנו הכלים המתוחכמים והמשוכללים ביותר לטובת התמודדות עם העניין. אך עם זאת המסובכים והמסבכים באותה המידה: מערך המוח-תודעה- נפש. זה הכלי אשר בידינו ביצירת אותה המציאות שאנו רואים לנגד עניינו. שאותה ועל פיה אנו חיים.
ראייתנו, הפיסית וה"פנימית" מוגבלת. היא עוברת דרך אינספור מסננים, שהם הנגזרת של מה שאנו קוראים לו ה"אני" (או לפחות חושבים שזה "האני") שלנו ובכך ממסכים ומערפלים את החוויה שלנו. התוצר- אותה מציאות שבעינינו יתכן ותראה אובייקטיבית. בפועל, כפי הנראה, היא עיוות.
מציאות עם גלגלי עזר, שבאים לכסות על משהו. ל"שמור" עלינו ממשהו. אולי לספק לנו את אותו צורך בהנאה (או מזעור סבל), שלעיתים המציאות כפי שהיא, יכולה להביא לפתחינו.

בעיניי, אותם מסננים, אותו מיסוך, מתחלקים לשניים. דיכוטומי. כמו שמרבית חיינו אולצו להיות.
הראשון- המסננים ש"בבפנים". אותה המחשבה. אותה המפלצת שבפנים, רבת הזרועות, שמפרידה בין התפיסה של הבחוץ הקורה עכשיו, המציאות הרגעית לצורך העניין, לבין איך שאנחנו מנתחים אותה, חווים אותה.
מסננים אלו הם בעצם החיים שעברנו עד כה. היסטוריית החוויות-מועקות-טראומות שלנו ושלל סרטים אחרים כגון גחמותינו, מי אנחנו רוצים להיות ולאן אנו רוצים להגיע. כל אותו מטען שטיפחנו, אותה מפלצת שהזנו במהלך כל השנים. בחוסר תשומת לב יש להוסיף. אותה "מכונה" מכנית, שרודפת אחרי הזנב של עצמה, שתמיד מחפשת, שתמיד חסר לה. בפועל, "מכונה" החיה את עצמה מחוץ לעצמה.

אנו נולדים עם מוח שמותווים בו בסיסים למסלולי מוח רבים וידועים (פחדים, חרדות, שאיפות, תשוקות מדומות וכו'). באמצעות חוויות החיים אנו יוצרים ומחזקים את אותם מסלולים. בכך יוצרים התנהגויות והתנהלויות רדודות וצפויות שרק מחדדות את הפער והניתוק בינינו לבין אותה אמת פנימית. כל אחד והאמת שלו.

מצד שני- ה"מסננים" שבבחוץ. הסביבה שלנו. החברה בה אנו חיים ואשר תכליתה אולי, איפה שהוא, לשמר את אותם חיים מנותקי אמת פנימית.

אנו חיים בחברה צפופה, תובענית ותחרותית. חברה שמעלה על כס את היחיד, אך לא באמת מתעניינת בו. כל אחד מאיתנו חיי במגדל השן שלו, כשהמגדל עצמו בנוי על קרקע "מורעלת" ונוטה לצידו. עם זאת, אנו חיים לצד אחרים (ועבור אחרים בהרבה מקרים) ומטפחים בייננו יחסים רדודים, מלאי אינטרסים. אותם יחסים, מרחיקים אותנו עוד יותר מהאמת הפנימית שלנו, ומאלצים את רובנו לחיות לפי אותם הכללים (להיות מוצלח, להשיג, להגיע, לרכוש וכו'). עלינו להתאים את  עצמינו לסביבה ואת הסביבה אלינו. יוצא שאנו ציבור של עוטי מסכות, מה שמוביל ליחסים בין דימויים (שלנו על עצמינו ועל האחרים). שוב- מגע בלתי אמצעי, מעורפל וממוסך עם הסביבה. יחסים של אינסטנט, מלאכותיים. מדברים אחד עם השני בכאילו, במסרים חלולים. בשיחות עקרות. "מה המצב? " , "מה קורה?", "אוי כמה טוב לראות אותך"...

שמעתי משפט מקסים: "אנשים הם כמו טלפון. אתה מתקשר אליהם, יש משיבון שעונה לך, אבל בעצם אף אחד לא בבית" ..
אז מה נאמר על עידן ה SMSים...

אם כן, המפלצת שבפנים והמפלצות שבחוץ..עם כל המפלצות הללו פלא שלא רואים את היער. פלא שלא טריוויאלי לנו בכלל להסתכל על פרח בגינה ופשוט , אבל באמת בפשוט, ליהנות מיופיו, מבלי לערב בראייה זו את אותו ערפל של חשיבה, של תפיסה שמעוורת את עניינו. האם הפרח היפה או הציפור ששרה מול החלון, הפכו לכל כך סטנדרטיים, בנאליים וחלק מהנוף (הלא נראה) סביבנו, שצריך להתאמץ כדי לראותם באמת. לשכנע את עצמינו להסב להם קצת תשומת לב וגם אז להתאכזב לרוב מהתחושה החלשה של "אוקי, נחמד.." שעולה לנו מהם?

נראה לי שרובנו, איבדנו את הקשר הבלתי אמצעי. לרוב אנו משתמשים במשפט: "הוא חי בבועה"...אבל זו ההרגשה שאנו כנראה חיים בבועה. אבל מסוג אחר. בועת מיסוך של התודעה שלנו, שעוטפת אותנו ועומדת בינינו לבין חווית החיים כמו שהם. בתשוקה. בלהט. בצורה בלתי אמצעית.

איך חוזרים לשם? ..היינו שם? נראה לי שכן. בזמנים פחות מודרניים.

הדרך, כפי הנראה, היא בכיוון פנימה. אז נארוז תרמיל, נמצא מקל. נראה לי שהדרך לא קלה, גם לא קצרה, אבל בטח מרתקת. ללא ספק הכרחית.
ואם בבלתי אמצעיות עסקינן..מה עם חושינו? המחשבה, מושתת על המילה. מילים,ככלי המחשבה, יוצרות את אותו ניתוח מציאות מעוות וקשר בלתי אמצעי לסובב אותנו. אם כן, אולי במגע הישיר, הפיזי, החושתי ניתן יהיה לשבור את המיסוך העוטף הזה? במגע, במבט, בריח, בשמיעה, בטעם...
הרי שאנו מסתכלים על משהו או על סיטואציה מסוימת, למשל פסל אישה. שוב נראה אותו דרך השקפתנו החברתית/אישית, בהתאם להתעניינות שלנו בו, אולי לערכו הכספי או ההיסטורי ועוד. במקום פשוט לראות אותו, מכמה כיוונים, לגעת בו, להריח אותו. להיות איתו, בו.

אני זוכר אותי סביבה, מקבל את רשמיי. מקיף אותה:
- מקדימה. היא נראתה כאילו עומדת על ברכיה, עירומה,בוחנת את מדף התקליטים שלה. קפלי הבטן שלה מעידים על שינה עמוקה, מקופלת בעצמה.  ביטנה התחתונה משתפלת,כאילו מבליטה את הפרפקציוניזם הלא מתממש שלה, באיך שהיא נראית. את החדר כושר שהיא מחדשת כל שנה ואף פעם לא הולכת. היא חלשה מידי מכדי להיות חזקה. משהו קורע אותה לשניים. כמו סוודר, עם כפתורים, פתוח. נמאס לה להרגיש בסדר. פעם היא הרגישה יותר מבסדר. היא כבר לא זוכרת איזה מוזיקה התחשק לה לשמוע. היא בטוחה אבל שזה צריך להיות משהו שיוציא לה את הרעשים מהראש. לעיתים היא מרגישה כאילו אין כבר ראש, רק קופסא של רעשים. ראש בלי ראש. היא מרגישה את הסדקים בלב..היא חושב שהם חותם של סידרה של לבבות שבורים. והרי היו לה כמה כאלו לאחרונה...הטלפון מצלצל מאחוריה. היא הבטיחה לעצמה שהיום היא לא תענה. כתפיה כבדות...תמיד אמרו לה שדברים טובים באים בחבילות קטנות, והיא בכלל תמיד רצתה להיות גבוהה.

- מאחורה. כולה דריכות קפיץ, אנרגיה משתוללת. כל חייה היא רצה. הכי מהר. ריצה אמיתית, לא סתם. כבר ביסודי היא זכתה בתחרויות ריצה בבית ספר ובעיר בה גדלה. בתיכון היא כבר הפכה את זה ממש למקצוע. תמיד הרגישה הכי טוב כשהיא רצה. מרגישה איך כל איבר בגופה מתגייס למענה.גופה הופך למכונה של מהירות, של אנרגיה מתפרצת. תמיד ראשונה. מאחוריה כל השאר.
גופה כפסל. רגליים ארוכות המחוברות לקרקע, ישבן מושלם. עיגולים מושלמים, תוצר של שנים ריצה במעגלים. עמוד שידרה שכאילו שורטט על יד אומן. הגברים בחייה תמיד מלאו פליאה ממנה. והיא החליפה רבים. כל פעם יצאה לצוד מישהו אחר. בסוף, שתאט, היא תבחר מישהו אחד. הוא גם בטח ידע לרוץ מהר. למרחקים... תמיד אמרו לה, לאן את רצה כל הזמן? לשום מקום, הנה אני פה...
(המתואר מעלה הינו תרגול פרספקטיבות, בסדנת שתיקה מרתקת שלקחתי בה חלק)

יכול להיות שאפשר פשוט לראות את הדברים, לחוש אותם מכמה כיוונים, לא לדבר אותם..רק צריך למצוא את השקט שבפנים בשביל זה...