ב 16.6 ילדתי את יעל.

היא התלוננה מאוד על זה שהפריעו לה במקום החמים והחשוך שהיא היתה בו

היא גם כעסה כל הדרך אל התינוקיה וגם קצת אחר כך

אחרי שהיא גמרה לכעוס היא עשתה שביתת רעב במשך יומיים שדרשה ממני הרבה סבלנות ("אולי איך לך מספיק חלב... נו ברור שאין לי, היא לא יונקת, איך יהיה לי? וכל מני נשמות טובות מעודדות הנקה שיעצו לי עצות אחיתופל)

אבל אחרי יומיים היא התחילה להתאפס. עדיין לא ממש הבינה למה שלפו אותה מהבטן, עדיין לא ממש מצליחה לקלוט את כל הגירויים והאורות והקולות והמגע אבל מאז עברו שבועיים והיא כבר הרבה יותר מסוגלת לעולם שבחוץ.

הניתוח היה קל.

הנה, אני אומר את זה שוב

הניתוח היה קל.

בלילה שלפני לא ישנתי, פחדתי נורא. ביום שלפני נפרדתי מכולם כאילו זו הפעם האחרונה שאנחנו מתראים, הלכתי כמו נידונה למוות חרדה ברמות שלא הכרתי ולא ידעתי לפני.

אבל הם היו נחמדים אלי בחדר הניתוח, והסבירו לי מה הם עושים ולמה, וההרדמה עבדה טוב וההשפעה של ההרדמה עברה הרבה לפני שההשפעה של המשכחי כאבים עברה כך שבשעות הראשונות הייתי באופוריה, ואולי בגלל שהכנתי את הגוף על כל מני דברים הומאופטים, ואולי בגלל שציפיתי לגרוע מכל, בסך הכל הקימה הראשונה עברה בשלום וכבר באותו לילה צעדתי לתינוקיה להניק.

שלושה ימים אחרי כבר הלכתי זקופה ובוטחת, עדיין עם משכחי כאבים (בעיקר כשהילדים הגיעו לביקור) אבל בגדול במצב מצויין.

היום, שבועיים אחרי אני כבר כמעט לא צריכה להעזר במשהו כשאני מתרוממת משכיבה.

באמת באמת שזה עבר בקלות יחסית.

תודה לאל על זה. (וגם למנתח ולצוות שם וליעל שלא עשתה צרות יותר מדי)

אז אני אחרי, עדיין מנסה ללמוד איך זה להרגיש שוב אמא. כל הענינים הפיזיים באים לי בלי בעיה, אולי הלימודים, אולי כי זה כמו אופניים, אבל כל ההתנהלות איתה מאוד נוחה לי. רגשית אני עוד לומדת איך זה, מפתחת חרדות הוריות בריאות וטרוטות עיניים, מתעוררת כל שעה לבדוק למה היא לא קמה לאכול כבר, מתרגלת לדגדוג הזו בחזה כל פעם כשאני חושבת עליה, מבינה לאט לאט שאני אמא לתינוקת.

אני חושבת שהתחלתי להבין שאני מבינה את זה כשבהיתי בה והתפעלתי מאיך שהיא דוחפת את המזרון עם הרגלים כאילו היא התינוקת הראשונה בעולם שעושה את זה. אז הבנתי, שאם הגעתי למקום הזה שאני מתפעלת כך ממנה, כנראה נפל לי האסימון שהיא באמת שלנו. כי הרי כל תינוק אחר יכול יעשות מליון דברים הרבה יותר מתוחכמים מלזוז וזה לא יפעים אותי לרגע, והיא, פוקחת עיניים ואני מתפעלת... כן, אלו הרגשות האימהיים שהופכים אותי לאמא ולאמא שלה. השיוך הזה. אפילו התחלתי לחשוב שהיא יפה...

הסתימו ארבעים שבועות, הסתיים הריון, ומתחילים חיים

חיים של יעל וחיים שלי כאמא שלה.

חיים שלה כאחות לשניים גדולים, וחיים שלי ושל בעלי כהורים לשלושה ילדים.

חיים.

זה מדהים איך זה קורה.