0

49 תגובות   יום חמישי, 1/7/10, 19:12

כחלום גואל ממבוי סתום

[מיומני כמטפלת בכתיבה בבית חולים לפגועי נפש]

  ~ ~

   כאשר התחלתי את עבודתי בפרויקט השיקום, היו רק שתי דמויות במאגר הזיכרון מילדותי, שהתואר "משוגעים" דבק בהן.

 

   "אורי ב. המשוגע" היה בחור ילדותי שגר מעבר לרחוב. צעיר שמח וטוב לב היה, אולם אנו הילדות ידענו שאסור בהחלט ללכת עם אורי, כי הוא לוקח ילדות קטנות למחסן שבסוף החצר...

 

   ברוניה זכתה ב"שני תארים" ונקראה בפי כל: "המכשפה המשוגעת". פרועת שיער וחסרת שיניים, נברה תמיד בפחי אשפה כשהיא ממלמלת לעצמה, עטופה בשכבות בגדים בלויים, קיץ וחורף, כנושאת את כל מלתחתה העלובה על גופה.

 

   מצוידת ברשמים אלה הגעתי לפגישת ההיכרות עם המשתקמים, אופטימית ומלאת עזוז.

  

   בתוך דקותיים מצאתי את עצמי בהתרחשות ש"בחוץ" אין סיכוי להיקלע לשכמותה. בבת אחת ומכל עבר, הופגזתי בשאלות חקרניות ללא רָחם:

 

- מי את?

- מי שלח אותך?

- איך הגעת לכאן?

- במה את עובדת?

- מה, את מורה?

- את מקבל כסף בשביל זה?

- מה תלמדי אותנו?

- את פנסיונרית?

- מה פתאום?! היא בכלל לא נראית כזאת זקנה!   [השנה - 1990...]

- תגידי, את נשואה?

- יש לך ילדים?

- הם כבר גדולים? נשואים?

- ........

 

ואם לא די באלה, הגיע שלב ה"אופֶנסיבָה", עם דגש על ה"אופנסיב"...

  

- מה פתאום כתיבה?!

- כבר גמרנו בית-ספר מזמן!

- אנחנו מבוגרים ולא צריכים ללמוד יותר!

- את בכלל לא יכולה להכריח!

- אני לא צריכה לדעת לכתוב מכתבים - אין לי למי לכתוב!

- שירים זה סתם שטויות! מה זה כבר עוזר בחיים?!

- אני כבר כותבת שירים מזמן וגם יומן לפעמים...!

- אם אני לא רוצֶה אז אף אחד לא יכריח אותי, את מבינה?!

  

    מישהי קיבלה התקף דבֶּרֶת ולא הרפתה ממני, אחרת פרצה בבכי, יצאה וחזרה ושוב גל של בכי...

 

   הצצתי לעבר המנחֶה שישב בריחוק מה ועיין בעיתון [!]  לפיכך הבנתי שהכל מתנהל כצפוי וכי הם בסדר וגם אני.

 

   בבית אבל לא מצאתי מנוח לנפשי. טבילת האש הזו הציפה אותי בתחושת תבוסה וספק גדול החל לכרסם בי... בשביל מה אני צריכה את זה? אולי זה בכל זאת לא בשבילי ומה בכלל אפשר לעשות עם אנשים כאלה?! אבל הקול האחר הזכיר לי כמה חפצתי להתנסות באתגר שכזה, אחרי כל שנות העיון והחקר...

 

  לפתע צף בתודעתי משהו ש"הזמנתי" באורח לא מודע, כדי לסייע לי לפתור את הדילמה, משהו כמו חלום גואל ממבוי סתום.

 

  לאה*, זו שפרצה בבכי וחזרה לומר שוב ושוב שלא-יכולים-להכריח-אותה-אם-היא-לא-רוצה, ניגשה בסוף הפגישה ופנתה אליי במילים אלה: "אני מצטערת, אני מבקשת סליחה על ההתפרצות שלי, זה לא משהו נגדך - אני פשוט נורא מפחדת משינויים בחיים. אני מבקשת שתסלחי לי".

 

   הפניה האנושית-טבעית-רגילה, הייתה הדבר שניזקקתי לו כדי להביס את כל החששות.

 

  הלילה חלף ונשא עמו את כל השדים וכשעלה שחרו של היום, הייתה זו התחלה של התוודעות מרתקת מעין כמוה, לעולם מופלא ועתיר רזים, כמו גם התבוננות מעמיקה בנבכי נפשי...

 ~ ~ ~ ~

 

עוד מיומני -  "המפתח של לאה" http://cafe.themarker.com/post/1606235/

 

דרג את התוכן: