פתאום באמצע החיים בא לי לשדוד בנק. זה לא שהיה חסר לי משהו בחיים ההפך. נולדתי לאב שהיה סוחר בדים ברחוב לוינסקי והתקדם ופתח רשת חנויות אופנה בתל אביב ולאם שהייתה מורה לביולוגיה וכבן יחיד בתל-אביב הורי לא חסכו ממני כלום. הם חינכו אותי לאהבת המדינה, לרעות והתחשבות בזולת ואני ניסיתי לממש את חזונם בזה שהייתי התלמיד המצטיין בכיתתי. בתיכון הייתי ספורטאי המצטיין ולמדתי במגמת מתמטיקה חמש יחידות היוקרתית. כבר אז בבית הספר התיכון שמתי לב לדבר מה מוזר חונכתי להישגיות, להצטיינות ובכל פעם שהשגתי את מטרותיי חשתי שמחה לפרק זמן קצר ולאחריו ריקנות גדולה.

לא יודע איך להסביר את זה, אבל אחרי שסימנתי לי כמטרה להיות טייס אחרי שנתיים של לימודים כשמפקד הבסיס והרמטכ"ל חשפו את דרגותיי וענדו לי את כנפי הטיסה המיוחלות, עמדתי על מגרש המסדרים יחד עם עשרים מחברי וכשזרקנו את הכובעים לאוויר יכולתי לראות את פניהם המאושרות, אבל אני לא חשתי שום שמחה מבפנים, כבר אז שאלתי את עצמי מה הוא היעד הבא שעלי לכבוש.

אחרי ארבע שנים של שירות  בקבע ביקשתי להשתחרר. הצבא עשה מאמצים לשכנע אותי להישאר אבל לא היו לי מטרות להגשים שם להיות מפקד כנף או מפקד חיל האוויר  זה כמו יותר מאותו הדבר אני הייתי זקוק למשהו שונה, לכן נרשמתי ללימודי מתמטיקה ומחשבים באוניברסיטת תל-אביב. גם שם אחרי ארבע שנים סיימתי בהצטיינות, ואני יודע שלאחדים מחברי סיום האוניברסיטה היה יעד  שהגשמתו מלאה אותם שמחה אבל מעבר לתחושת סיפוק קלה כל מה שחשתי היה במילים פשוטות כלום.

שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא שאני לא מרגיש, שאין לי רגשות, אני יכול לבכות מסרט מרגש, ולהתעצבן עד זעם כשמתאכזרים לחיות, אני אוהב את הורי, ומתייחס בכבוד לאנשים, רק שבכל מה שקשור בספר ההנחיות לחיים המאושרים, אני הייתי היוצא מהכלל שאינו מסוגל לחוות שמחה במקומות שאחרים אומרים שהם מרגישים אותה.

כאשר התחתנתי בגיל שלושים עם חנה חברי אמרו לי שהתחתנתי עם האישה הכי יפה בתל-אביב האמת שהם טעו. חנה אחרי שנת נישואין אחת איתי נרשמה לתחרות מלכת היופי וזכתה בתואר מלכת היופי של ישראל, אני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שחשתי שמחה שנמשכה יותר מחמש דקות אולי בגלל שזה באמת לא היה קשור בי אלא בה וכבעל ידעתי לפרגן לה.

אז היתה לי את האישה הכי יפה בארץ והתחושה הזו של חסר לי משהו לא הרפתה ממני, גם כשנולדו לי שלושת הילדים הנפלאים שמחתי ואני אוהב אותם בכל ליבי, אבל כבר אז הבנתי שהילדים שלי לא יכולים להפוך אותי למאושר כפי שאני לא יכול להפוך אותם למאושרים.

אחרי 10 שנות נישואין עם וילה בהרצלייה פיתוח חשבון בנק מרופד אופנוע הרלי דיוידסון בגרג' חברת השקעות שעושה עבורי כסף גם כשאני ישן, שכבתי במיטה ליד אשתי היפהפייה וחשתי עצב עמוק, כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא מה הטעם בחיים שבהם כל מה שאני עושה אני נותר חסר סיפוק, ובאותו הרגע גמלה בי ההחלטה לשדוד בנק.

כשחשבתי על זה התמלאתי באדרנלין, זה לא שלא חשבתי על רוני ליבוביץ האופנוע בנק ועל זה שהוא סיים בכלא, על עוגמת הרוח שגרם להוריו ומשפחתו. אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה שאיזה כיף בוודאי הוא הרגיש כאשר חמק באומנות משוטרי המשטרה. 21 מעשי שוד ללא אלימות הוא ביצע עד שנתפס.

ידעתי שאני יכול להיכנס לעשרות שנים לבית הכלא, אבל לא היה אכפת לי. ידעתי שכמו שאני עכשיו, אני מת חי וכך אני לא מוכן לחיות. החלטתי לעשות צוואה, אמרתי לאשתי שאני מעביר את כל רכושי אליה, לא רציתי שאם משהו ישתבש  המשפחה שלי תפגע. כן אני שומע את כל הצדקנים, על הילדים שלך אתה לא חושב, איך הם יחיו בלי אבא, אתם צודקים, אבל לפעמים בחיים יש דברים שהם יותר חזקים ממך, ואני לא יכולתי להרפות מהמחשבה שאני הולך לשדוד בנק ויהי מה.

בחרתי לי את בנק הפועלים שנמצא ברחוב יהודה המכבי שבתל-אביב. סניף סולידי שקט ברחוב שיש לי עשרות דרכי מילוט ממנו. מול הסניף נמצאת סמטה קטנה שם אחנה את הקטנוע ששיפצתי מגרוטאות ומכיוון שאין עליו מספר לא יוכלו לזהות אותי.

כקצין לשעבר בצבא הגנה לישראל לא הייתה לי בעיה לקנות אקדח גלוק קוטר 38 בעזרתו תכננתי לאיים על הקופאיות ולשדוד את הקופה. ידעתי שלא תהיה לי בעיה. מכיוון שלא נשדד בנק בתל-אביב בעת האחרונה, המשטרה לא תערוך מעקב על הסניף על ידי הסמויה. כך שאם אכנס עם קסדה אני יכול להיות בחוץ תוך פחות מדקה. רק עלי להקפיד שלא יהיו הרבה אנשים בסניף כדי שלא אסכן אנשים אחרים ללא הצורך.

קבעתי את השוד ל17 לחודש, זה זמן טוב לשדוד בנק. אחרי שאנשים שלמו את המע"מ הסניף יהיה בודאי ריק. בלילה של ה16  לחודש לא הצלחתי לישון האדרנלין שזרם בגופי גרם לי לקום מהמיטה ועד שבע בבוקר לפחות 10 פעמים הנעתי וכיביתי את הקטנוע.

בשמונה בבוקר יצאתי מהבית ונסעתי לתל-אביב דרך החולות הקרובים לים כדי שהמשטרה לא תעצור אותי בגלל שאין לי מספר זיהוי על הקטנוע.

בתשע וחצי בבוקר החנתי את הקטנוע ברחוב שמול הבנק וצפיתי בו. מול הסניף, בדרך כלל יושב אדם מבוגר עם אפוד זרחני מחזיר אור של חברת שמירה עלומה והפעם הוא לא היה שם. ממש בירכתי על מזלי הטוב, לא הייתי צריך לנטרל אותו מה שהקטין את הסיכוי שלי ושלו להיפגע. חבשתי את הקסדה, הורדתי את שעון הרולקס שלי וכל פריט שיכול לזהות אותי. חיכיתי שהאוטובוס יאסוף את כל האנשים מהתחנה שליד הסניף וכשהאוטובוס נסע,  הוצאתי את הגלוק ופסעתי בצעדים מהירים אל הסניף.  כל מה ששמעתי זה היה את הלב שלי פועם במהירות מכסימלית... לפני הדלת עמדתי ונשמתי נשימה עמוקה כשהושטתי את היד אל הדלת האזעקה של הבנק הופעלה, דלת הכניסה נפתחה בבעיטה וגבר לבוש בשחורים עמד עם גבו אלי כשהוא מחזיק בידו הימנית אקדח ומכוון אותו אל תוך הבנק ובידו השנייה אחז בצימידן מלא בשטרות של כסף וצעק שאם משהו יוצא אחריו הוא הורג אותו.

הבן זונה רצה לשדוד את הבנק שלי, הרמתי את הגלוק והצמדתי אותו לרקה שלו ואמרתי לו בשקט שאם הוא לא זורק את הנשק שלו ונשכב על הרצפה עכשיו, אני עושה מהראש שלו רסק עגבניות. מההלם הוא זרק גם את שק הכסף וגם את האקדח על הרצפה.

רציתי לקחת את שק הכסף ולברוח משם, זו הייתה ממש מתנה משמיים אתם יודעים גנב מגנב פטור, אבל להפתעתי המשטרה כבר הגיעה. איך זה שהם תמיד מגיעים אחרי שתי דקות כשאני רוצה לשדוד בנק אבל כשאתה מצלצל להם שמסתובב לך גנב בבית או כשאונסים או מכים משהי ברחוב לוקח להם שעות להגיע, אני באמת לא מבין את זה. אבל כנראה שאחד מהעובדים לחץ על לחצן מצוקה קודם לכן.

תוך שעה הפכתי להיות סלבריטי, כל מנחי הטלביזיה בערוצים השונים בקשו לראיין את  הגיבור שמנע שוד של בנק במו ידיו. הילדים שלי הסתובבו בבית הספר כשהם מקבלים כבוד מלכים מחבריהם ואשתי אמרה לי שתמיד הייתי הגיבור  שלה.

בערב בתשע במהדורת החדשות של ערוץ 2 ישבו מולי המפכ"ל, שרי אריסון ומנכל בנק הפועלים לראיון מיוחד. השאלה הראשונה שלהם הייתה מה עשית בכניסה לבנק הפועלים ביום של השוד  "רציתי לשדוד בנק" עניתי. תוך כדי שאני מחייך אל המצלמה, שמעתי את צחוקם המתגלגל של המשתתפים.