זהו הרשומון השניים עשרה אותו אני מעלה בבלוג. הדברים מובאים כפי שנכתבו בצורה אותנטית ביום שעלו על הכתב, מתוך אמונה, שהמחשבה הראשונה היא הכי מזוככת.
תוספות טקסט, תוצאה של הבנה מאוחרת, בעת שקראתי מחדש את החומר המצטבר, מסומנים בכחול.
רשומון זה מתאפיין בירידה, לעיתים מתישה, לפרטים הקטנים. אני מתנצל על כך מראש, אך כפי שהצהרתי אינני משנה את הנכתב וכנראה שבתקופה ההיא, ינואר אלפיים ועשר, הפרטים הקטנים הם אלה שהיו חשובים בעיני. הרשומון מועלה יום לאחר בילוי בחדר המיון של הדסה. החיים נמשכים.
אף אחד לא יאמין לי
אף אחד לא יאמין לי,
אבל את היית הראשונה שלי.
לא, אני לא הייתי הראשון שלך
בכלל לא הבנתי אצלך, על מה מדובר. כשפתחת את הדלת וחצית את מפתן בתינו,
הורדת את סנדליך, או כך לפחות דמיינתי
מעדיפה עצמך יחפה, חפה מכול, כמעט תמימה,
אומרת, מרגישה בביתי.
וצבעת את ציפורני רגלייך באדום
כמנהג הנערות, או כי גבר נערי
ביקש שתעשי זאת למענו.
וכשהגברים האחרים נמצאים,
מבטם יורד לקרסוליים
כאילו נשארו בני עשרים.
שמלה פרחונית לבנה ודקה לגופך
ואת גאה ברגלייך התמירות
ואף אחד לא יאמין לי שלא בהם
מבטי אני נותן .
שיערך מאפיר ומאריך
ואת אפופה מעטה מסתורין
האישה שבאה לבית מרחוק
ותווי פניה מצוירים.
אף אחד לא יאמין לי
שאלייך התקשרתי ראשונה,
סמוך מאד לקבלת הבשורה.
7 ינואר 2010 יום חמישי
בוקר מצחיק ומטריד ארגן לנו פרופסור נחושתן. לא, בית החולים האוניברסיטאי הדסה טרם העניק לו את התואר לו הוא ראוי יותר מכול, אז אני עושה זאת בכבוד רב. בימים האחרונים, אני קורא לו פרופסור מתוך כבוד רב, אלא שלעיתים הוא הפרופסור המעט מפוזר. אמש סיכמנו, שהוא ירשום הוראה בתיק הטיפול שלי למתן אלימטה בלבד במסגרת הטיפול הכימותרפי המתוכנן להיום וכן הפניה לבדיקת PET CT, בלעדיה לא ניתן לקבוע תור. הפרופסור המריא אתמול בלילה לחו"ל , נדמה לי לבריטניה, ולפני שיצא לדרך נזכר ששכח לכתוב את ההוראה להיום. כתחליף צייד אותי בהודעת דואר אלקטרוני והמלצה לגשת לאמיר. אין לנו מושג מיהו אמיר. בכל מקרה נגיע לבי"ח הדסה בשעה עשר והכול יסתדר. אכן הכול הסתדר וקיבלתי טיפול כימותרפי, אבל אירוע חריג ומותח חייב להתרחש לפי חוק בלתי כתוב של הסרטן. בבדיקות הדם התברר שרמת האשלגן שלי גבוהה. רמת אשלגן גבוהה מסוכנת לפעילות הלב. האחיות כבר תדרכו אותי שעלי להימנע ממלח באוכל ואני בתמימותי מצדיק אותם ומתחייב לקצץ בצריכת המלח. חגית ניגשה לרופאה התורנית וזו מצאה שהדם שנלקח לבדיקה היה "מלוכלך" והורתה על בדיקת דם חוזרת. אחרי כשלושת רבעי השעה הגיעו התוצאות. התברר שרמת האשלגן נורמאלית, היא אומנם קרובה לגבול הנורמה העליון, אך היא אינה חורגת. נרגענו.
אמש ציינו את יום פטירתה של אימי. חמש שנים עברו. באפריל נציין את יום פטירתו של אבי. מאז כמעט עשור חלף. עד אז אני רוצה להיות בריא לחלוטין.
לפני שהגענו לבית הכנסת עלינו להר המנוחות בגבעת שאול. יש מעט מאד גברים נוכחים במשפחתנו, כך שהרוב נשי ואין באפשרותי לומר קדיש במניין. התחליף לכך הוא העלאת זיכרונות נעימים והרבה הומור. אימי ז"ל חרדה מסכסוך וריב ומאד אהבה שאנו צוחקים בחברתה. באזכרה זו התעלינו על עצמנו, אחיותיה של אימי ואחותי הגדולה הפליגו בסיפורי משפחת הסבא והסבתא שלנו. רעיון בלתי רגיל עלה במוחי ומייד סיפרתי אותו. בימים הקרובים אבוא לתעד את הזיכרונות שלכם הקשורים לאימי ומשפחתה.
עברה חצי שנה וטרם קיימתי את הבטחתי, אבל עוד אקיים אותה.
10 ינואר 2010 יום ראשון
אמש פגשנו את החברים ביפו. ורדה הבטיחה שקיעה מדהימה והיא צדקה. מדרון יפו, או כפי שוורדה קוראת לו, הגבעה, הוא מקום מקסים. טיילת שמתחילה בנמל יפו ומסתיימת בבת – ים. ממערב, סמוך לקו החוף, מסלעה מרשימה וממזרח המדרון עליו נשתל דשא. מאחרי המדרון בתיה המשופצים של יפו. תמונת נוף מצוירת. מראה שרואים בחו"ל, או בסרטים ותמונות נוף של טובי הציירים. הים היה שקט בצורה יוצאת דופן והשתרע למרחק בלתי מוגבל, עשיר בצבעי הירוק כחול. התעורר ויכוח, האם הצבעים השונים הם תוצאה של זרמים, או ביטוי לעומק המים. מה זה חשוב. חגית ואני, בניגוד לאחרים, הספקנו לראות את השקיעה בדקותיה האחרונות. ההליכה הייתה לי קצת קשה והרוח הקרירה, שהחלה עם השקיעה הקשתה גם היא, אבל אני מזכיר לעצמי, יום שעובר אינו חוזר. בלילה נדדה שנתי בצורה יוצאת דופן. נרדמתי בשעה תשע בערב לאחר יום מתיש. לקראת חצות התעוררתי. במשך כשעה וחצי התהפכתי במיטה, אך לא הצלחתי להירדם. קמתי לסלון לצפות בטלוויזיה. לאחר כחצי שעה סתיו הצטרפה אלי והחלנו לשוחח על המחלה, שתיית אלכוהול, קבלה ללימודי משפטים ופטור באנגלית ועל אלף נושאים אחרים כפי שסתיו יודעת לעשות. במקביל זפזפתי בין ערוצי הכבלים ונתקלתי בסרט משנת 1978, "פיראנה". אותו דג טורף ומפחיד, שבגלל טעות של הצבא גלש לו לנהר ופארק מים. סתיו ואני ראינו את הסרט עד סופו ואז מצאתי, שלא רק שלא צברתי עייפות נוספת, אלא שהתעוררתי. חזרתי למיטה ושנתי המשיכה לנדוד. נתקעתי לחלוטין בניסיון נואש להמשיך את העלילה שרקמתי בראשי, אך ללא הצלחה. דמיון, כתיבה יוצרת אינם כנראה הצדדים החזקים שלי.
העלילה שהעסיקה את מוחי הקודח נסבה על גיבורה ממוצא יווני נוצרי בשם אירמה, סיפור שהתחלתי לכתוב ועוד אסיים. החלטתי להתמקד ברשומון.
11 ינואר 2010 יום שני
בר מצווה לעמית הבן של יפעת אחותה של חגית. כל חגיגה בה אני משתתף, סימן לשרידות וחיים. אני חלש, אכלתי ירקות חתוכים עם הרבה מלח ודג מלוח, שאר האוכל לא מדבר איתי בשפה אותה אני מבין.
14 ינואר 2010 יום חמישי
שבוע לא קל ולא סימפטי במיוחד עבר עלי. התקשיתי מאד בשינה ובאופן תדיר התעוררתי באמצע הלילה, כמעט ללא יכולת להירדם מחדש. כשזה קרה אמש, בשתיים בלילה בערך, חגית נחלצה לעזרתי ובעזרת מגע ידה המלטף את גבי וכתפי, נרדמתי מחדש לאחר מספר דקות. הבוקר קמתי בתחושה שהשפעת הטיפול הכימותרפי האחרון פגה ברובה מבחינת תופעות הלוואי. עייפות, חוסר אנרגיה, כאב כללי בכל הגוף. במהלך השבוע הראשון לטיפול כימותרפי, תופעות הלוואי הם החזקות ביותר, אלה שיבואו לאחר מיכן יהיו קלות וקצרות יותר. המחשבה על לקיחת כדור שינה נדחית בשלב זה.
תוך כדי כתיבה בקפה דובשנית, נתתי לדמיוני לזרום. מצאתי, שלעיתים, הדרך הנכונה היא פשוט לדמיין, תוך כדי כתיבה מבלי לתכננן לפרטי פרטים את הסיפור.
ב"סיפור" אני מתכוון שוב לסיפור על אירמה שהזכרתי קודם. אירמה מהמנזר.
היום הוא מסוג הימים בהם אתה אומר תודה על הקיים ובעצם לא רוצה יותר מיכך. הסעתי את מרדכי שרמן לטיפול דיאליזה. כל הכבוד לאיש החזק הזה. לאחר מיכן נסעתי לחברת המים "הגיחון" לטפל במתן הנחה לה אני זכאי במסגרת הנכות שנקבעה לי. כרגיל הם התקשו להבין את המושג נכות "מאה אחוז זמנית" ושוב אתה מסביר שכך זה אצל חולי סרטן. בסופו של דבר הם אישרו לי הנחה כמובן לפי חוק. אף אחד לא עושה לנו טובה. עד לפני שבוע, היה על מבקש בקשת הנחה להמציא גם אישור רופא בנוסף למסמכי הביטוח הלאומי המעידים על נכות מאה אחוז. היות ועשיתי בירור טלפוני מקדים הצטיידתי גם באישור של רופא המשפחה, שהסכים להמליץ לחברת "הגיחון" על תוספת מים. הדרישה הזו הייתה בדיחה גרועה וטרטור של הנכים והחולים ומזה מספר ימים שהיא בוטלה. לא מעט רופאים סרבו לתת המלצה כזו. הצורך בתוספת הקצבת מים אינה בדיחה היא צורך אמיתי של חולים מהסוג שלי.
אגב מעולם לא קיבלתי את ההנחה המצחיקה, היא בוטלה בהמשך ועל כך נספר בבוא הזמן.
אחרי הצהריים ביקרנו בקניון. אני הולך הרבה יותר טוב בהשוואה לימים האחרונים, הראייה צלולה ואני הרבה יותר יציב, כיף והרגשת סיפוק לחוש כך. אולי, אולי היה זה הטיפול האחרון ומעכשיו אני ילך ויתחזק.
כמובן שזה לא היה הטיפול האחרון אבל מאז הלכתי והתחזקתי יחד עם שגרת הטיפולים.
18 ינואר 2010 יום שני
הגשם לא הפסיק כל הלילה וכנראה שלא יפסיק גם במהלך היום. ברכה. השמיים זהרו אין סוף פעמים הלילה ולאחר הברקים הגיעו הרעמים. הכלב, פינוקי, זיהה את בוא הסערה דקות לפני שהחלה בשעות הערב. הוא החל מילל, נובח ומגרד את השער. כמעט שישה חורפים והוא טרם סיגל לעצמו "התנהגות מאופקת".
יום האתמול החל בהחלפת כעסים ונגמר בשירה ובקריאה. חגית ואני חיים במעין סיר לחץ. חווים זה את זו כמעט עשרים וארבע שעות, כך שחיכוך, חילוקי דעות וויכוחים הופכים תכופים יותר. יוזמת ההרגעה היא בדרך כלל שלי. בערב בזמן שחגית עבדה נסעתי לקניון. קניתי לה מארז פרלינים שוקולד בטעם קפה וויסקי ושני דיסקים נוסטלגיים של יוסי בנאי ואריק לביא. חגית התענגה על השוקולד, שרה יוסי בנאי ששר גם ברנסנס וקינחה בקריאה של דברים שאני כותב. אני יבקש ממנה לקבל ביקורת אמיתית. החלפתי הודעות אלקטרוניות עם ד"ר חובב. עדיין אין חדש באשר לנסיעה למיאמי לצורך חיסון נגד סרטן הריאות.
20 ינואר 2010 יום רביעי
שנתי ממשיכה לנדוד. אני ישן מעט, או לפחות מעט בהשוואה לעבר הקרוב. לכן קמתי מאד עייף. חזרתי למיטה לשעה נוספת לאפשר לגוף להתאושש. עיני נפוחות ודומעות – תופעת לוואי של הטיפול הכימותרפי. יחד עם זאת אני מרגיש הרבה יותר טוב מאשר בעבר ויש רגעים שמרגיש כמעט כמו אדם נורמאלי. אתמול עבר עלינו יום מעניין. יום נורמאלי שמחזק את התקווה שהחיים יכולים לחזור למסלולם. הבוקר נפתח בקבלת מכתב מחברת הביטוח הרפואי דיקלה בה הם מבשרים לי על אישור השתתפותם בבדיקת האבחון למוטציית EFRG. מוטציה, שאם היא קיימת אצלי זה יאפשר קבלת סוג נוסף של טיפול אם יהיה צורך. לפעמים אני מתקשה להאמין שחברת ביטוח פועלת באופן הוגן ובהתאם למוצהר בפוליסה.
בהמשך נסענו לת"א לחברת דרמל גרופ לפגישה עם המנכ"ל יריב מייק. כשנה עברה מאז החלנו לקיים שיחות על הרחבת שיתוף הפעולה. חיים שלמים משתנים לטוב ולרע בשנה אחת באמצע החיים. אנחנו בהתמודדות עם מחלת הסרטן ויריב מייק עם משבר אישי ועסקי עמוק . יריב מדבר על שותפות. הצדדים יוצאים לדרך משותפת וממתינים לשמוע קודם לכן על אפשרות הנסיעה למיאמי לקבלת חיסון.
הטיפולים וסימני השאלה לגבי התפתחות המחלה עכבו את שיתוף הפעולה. לא נורא. המאבק לשרידות חשוב יותר.
לכבוש את הגבעה לנוח ולחיות
בדרך חזרה עברנו דרך המסעדה שלנו בשכונת עין כרם – מסעדת AGUA . תפריט רגיל, מרק מינסטרונה, סטייק אנטריקוט, תוספת קישוא צלוי וסלט. אני חי מזה ומודה להם על האיכות ותשומת הלב שהם נותנים לנו. חגית גם פונקה במנה אחרונה. אני רק טועם ולוגם את מעט הבירה שנשארה בכוס שלי. הספקנו לעבור גם דרך הקניון להחליף ז'קט בחנות של רשת זארה.
בערב בא לבקר, מנש הס, העו"ד שלנו. אם מיקומם של עורכי הדין בגיהינום, כמאמר הקלישאה, מיקומו של מנש בגן עדן בבדידות מזהירה. כבר עם כניסתו לבית ציין בקורת רוח שאני נראה מצוין. עדכנו אותו במאורעות הזמן האחרון ואז אמר מנש את אחד המשפטים האהובים עלי ואשר מובילים אותי מתחילת הקרב כנגד הסרטן. "תתמקד בכיבוש הגבעה הקרובה ולאחריה את הגבעה הבאה" וזה כל כך נכון ואמיתי. אל תרקמו תוכניות גדולות ובעת ההסתערות תתרסקו, אלא בכל פעם תכבשו גבעה אחת קטנה. ושאני נזכר בכל הגבעות הקטנות שכבשתי עד לכאן, עיני מתמלאות דמעות של כאב, אך גם של אושר.
בהמשך ביקרנו את הוריה של חגית ואף קפצנו לשתות הפוך ולאכול סלט בארומה, שם פגשנו את אלכס. את אלכס, יווני נוצרי, אני מכיר מילדותי. הוא מזהה אותי ללא קושי. ניצלתי את ההזדמנות וביררתי פרטים היסטוריים הקשורים בסיפור של אירמה. ואז מתברר לך שלפעמים המציאות עולה על כל דמיון. אחרי יום כזה מה הפלא שאני עייף.
בדיקת ה – PET CT השלישית
24 ינואר 2010 יום ראשון
צריך הרבה אומץ ובעיקר אמונה בלתי מתפשרת, שבדיקת ה – PET CT המתוכננת למחר, תעיד על הימצאות צלקת בריאה השמאלית ולא על הימצאות גידול חי ובועט. וצריך הרבה חוצפה להמשיך ולכתוב ולהאמין, שיהיה מי שיקרא את הרשומון ולדעת שאם ישאלו אותי כיצד שרדתי אשיב ללא היסוס – הנחת תפילין, יחד עם התרופות, הטיפול, ד"ר נחושתן, הנחישות והמזל. ומי שרוצה יבין זאת בעזרת שיכלו וראשו ואחרים יכולים להבין זאת באמצעות הטקס ולמי שלא רוצה להבין אני ימשיך לספר על כוחה של אמונה.
26 ינואר 2010 יום שלישי
בניסיון השני האחות מישל מצאה את הוריד והחדירה לי עירוי לבדיקת ה – PET CT. כידוע, תמיד לפני בדיקות בהם נדרשת כניסה לווריד ועירוי, אני מתעקש שניסים, או מישל יעשו את העבודה. שתיתי שתי כוסות מים גדולות מאד מעורבבות בחומר ניגוד. כל כוס יש לשתות במשך חצי שעה. במקביל הוזרק לי חומר ניגוד לווריד מתוך מזרק שנראה כמו תותח קטן והכול במטרה, שהמכשיר הסורק את גופי יזהה בבירור את אותם אזורים שהחומר סימן, אותם איזורים עם גידולים סרטניים. קר מאד בחדר הבדיקה והדרישה להימנע מתזוזה לא מוסיפה לך בריאות ונוחות. אני מתאר לעצמי שכל אחד ואחת מהנבדקים משקיע את מחשבתו במשהו אחר, אני עוסק בגירוש הגידול ומדמיין שאני נקי לחלוטין. הסריקה עצמה נמשכת להערכתי כעשרים דקות השוות לזמן של שעה בתחושה. התהליך כולו מעת ההגעה לבית החולים ועד היציאה נמשך כשלוש שעות. בהשוואה לסרטן הבדיקה היא שטויות, אבל העייפות המצטברת, הרגישות לכל דקירה, החולשה הכללית, המתח, כל אלה מתישים אותך לחלוטין.
מזה כשבועיים שנתי נודדת. גם אמש למרות העייפות הרבה, חזר על עצמו הדפוס של שינה מעטה ומקוטעת. תופעת הלוואי של הטיפול הכימותרפי האחרון לפני שבועיים וחצי, עיניים מנופחות ודומעות, לא פגה. חגית קוראת לזה "עיני סומו". יחד עם זאת, אני מעריך שהגורם לתופעת הלוואי הזו של הנפיחות והדמעות בעיניים, הוא החומר הנקרא אלימטה אותו קיבלתי לבדו בטיפול האחרון. היות ובהשוואה בין הטיפול האחרון לקודמים לו, אני פחות עייף ומותש, החומר המכונה כרבופלטין הוא האחראי המרכזי לתחושת העייפות ולעיתים הנפילה. אם כי יש להדגיש שהכול השערות. תופעות הלוואי הם תוצאה של גורמים רבים וקשה לבודד מה ומי אחראי למה.
אני מאד רוצה לקבל את תוצאות הבדיקה מאתמול. אני משתוקק לדעת ואפילו מעז לדמיין, לזמן קצר, איך אני חוגג את הבשורות הטובות ואיך אני מתחיל את חיי מחדש. אני מודה שיש לי הרגשה טובה. שוחחתי הבוקר עם פרופסור יואב שרמן, " זה לוקח יום יומיים, אני יעקוב אחרי הבדיקה", אמר. אני סומך עליו שהוא יעדכן אותי. במקביל חגית "לוחצת" את ד"ר נחושתן לקבל במהירות את תוצאות הבדיקה. מאחד מהם תגיע הבשורה ועד אז נצטרך לשמור על קור רוח.
עם הזמן למדתי לא לרדוף אחרי תוצאות הבדיקות. למדתי לצפות לשיפור קטן, שזה נפלא ולמדתי להבין שמדובר במאבק ארוך.
27 ינואר 2010 יום רביעי
מוקדם לחגוג. הסרטן לא מוגר סופית. ד"ר נחושתן עדכן אותי לנייד אמש אחרי הצהריים, ממש בשעה שהגישו לי את מרק המינסטרונה, "יש קליטה של גלוקוז, סוכר, בגידול שבריאה". זה לא נעלם, אומנם יש צמצום והקטנה בהשוואה לבדיקה הקודמת, אך זה עדיין קיים. קבענו להיפגש למחרת בשעה שלוש. לצערי אני מורגל לקבל בשורות שליליות ולהמשיך הלאה. במקרה הזה המשכתי לאכול, תוך כדי שאני מעדכן את חגית בפרטי השיחה. חגית בלעה רוק מספר פעמים, פניה איבדו מעט את הצבע הורוד מלא החיוניות, אך גם היא המשיכה לאכול ולשדר קור רוח. חזרנו הביתה וניתחנו את האכזבה. חגית אומרת שללא הציפייה להיעלמות מוחלטת של הגידול, צפייה שיצר ד"ר נחושתן, שדיבר על צלקת, לא רק שלא היינו מאוכזבים אפילו היינו מאושרים על המשך הקטנת הגידול ועל כך שאין התפשטות של סרטן כה אלים. אני מקבל את הניתוח הזה אבל לא מקבל את אשמתו של ד"ר נחושתן. אני הייתי זה שדיבר, אומנם בשקט, בחדרי חדרים על העלמות של הגידול. מה עושים הלאה? טיפולים נוספים, ניתוח, או לחיות עם הגידול תוך כדי מעקב. אני לא שש ולא מתלהב לחטוף טיפולים נוספים, אך אם זאת תהיה ההחלטה, אני יעמוד בה. לציפיות התלוו חלומות שסוף סוף אני מגיע לרחבה ומכניס גול. אני מתמחה בלהגיע לרחבה בלי היכולת לסיים בגול מנצח. הפעם הזו, שהייתה החשובה והקריטית מכולם האמנתי שהנה אני מכניס את הגול ושוב החטאתי את השער. זו החטאה זמנית אני יבריא.
במהלך הכתיבה פגשתי שכן לשעבר בבית הקפה דובשנית. סיפרתי לו פרטי פרטים של הבשורה האחרונה. הפכתי אדם גלוי וחשוף לחלוטין. אינני מתבייש במחלה ורוב הזמן אני גאה בדרך ההתמודדות שלי.
אכזבה לא מוצדקת, גידול "דרדלה", המרדף אחרי חיסון
28 ינואר 2009 יום חמישי
מבין אפשרויות המשך הטיפול אני מעדיף את קבלת החיסון במרכז הרפואי במיאמי. בעדיפות שנייה, אם זה אפשרי, חזרה לטיפולים כימותרפיים מלאים ובעדיפות אחרונה ניתוח של כריתת כחצי ריאה שם התמקם לו הגידול. אפשרות החיסון קוסמת לי. מתוך אינטואיציה פנימית אני חש שזהו הפיתרון הנכון, או במילים של הרבי הדרך לבריאות נכונה. נכון הוא שבשלב זה הם אינם מקבלים אותי לניסוי. לפי ההסבר של ד"ר נחושתן הסיבה לסירוב שלהם נובע מדרגת הסרטן שלי, stage 4, סרטן ריאה מפושט עם גרורות למוח. העובדה שכעת אין גוררות והגידול בריאות הצטמצם למספר מילימטר אינה משנה ועל פי הקריטריונים שלהם לא אוכל לקבל את החיסון.
בשלב הזה העריכו הרופאים, שהגרורה בראש חוסלה. בדיעבד הם טעו והמלחמה בה נמשכה כפי שיתואר בהמשך הרשומון. אין לי כוונה לוותר על מיצוי האפשרות להשתתף בניסוי, להיפך אני יהפוך עולמות. יותר ויותר אני מקבל המלצות לנסות ולהשתלב בתוכנית הניסוי שלהם. אונקולוג, שאחי איציק שוחח איתו, הגדיר את החיסון כדבר פנטסטי למרות שזה חדשני והחל להינתן רק בשנת אלפיים ושמונה. אין ספק שאני בשלב קריטי במחלה. כברת דרך ארוכה עברתי וכברת דרך משמעותית עוד לפני. רוחי איתנה. יש בי עצב לעיתים, אך לא סממן קל שבקלים של ייאוש. בין ביצוע ניתוח להמשך טיפולים, העדפה שלי לטיפולים די מובנת. ניתוח בריאות הוא דבר מפחיד ביותר, טראומתי. אני יעשה זאת אם הרופאים ימצאו שזהו הפיתרון הנכון. בתחילת הדרך אפשרות הניתוח נבדקה ונפסלה על הסף. ד"ר נחושתן הציג לי שני נימוקים לכך. האחד מיקום בעייתי של הגידול והשני, שלא מקובל לנתח ריאות של חולה, שהסרטן שלו שלח גרורות למוח.על פי התיאוריה הגוף עלול להגיב בהתפרצות של הסרטן דווקא בגלל הניתוח. מלבד העלמות הגידולים בראש, כאמור לא נכון, לא חלו שינויים נוספים, מיקום הגידול לא השתנה והסיכון להתפרצות קיים. האפשרות של המשך טיפולים מאד סבירה בעיני לאור הצלחתם עד כה. רוצה לומר, לא מחליפים סוס מנצח. אל תטעו, ממש לא מתחשק לי לעבור כל פעם את תופעות הלוואי מחדש. מאד ברור לי, שהגוף שלי יאבד מכוחו במהירות לאחר תקופת התאוששות קצרה, אבל אם אין דרך אחרת נעשה זאת. לא נשאיר את גידול ה"דרדלה", כפי שד"ר נחושתן מתאר אותו, ללא טיפול. לא בגלל שהוא מציק לי, לשמחתי הרבה אינני מרגיש אותו. הבעיה עם ה"דרדלה" הזה הוא הפוטנציאל האלים שלו. אין לי כוונה במו ידי לאפשר לו לגדול, או לשלוח גרורות.
2 פברואר 2010, יום שני
אמש קיימנו פגישה מסודרת עם ד"ר נחושתן. אנחנו מקפידים על קיומה, אחת לתקופה, ללא קשר לאין סוף שיחות קצרות שאנו מנהלים בנינו. הפגישה התנהלה באווירה נעימה כמעט ללא הפרעות, למעט השיחות שמגיעות לנייד של ד"ר נחושתן. כידוע, ד"ר נחושתן עונה לכל השיחות. זה היתרון של החולים שלו וזה גם יכול להפוך לסיוט שלהם, כאשר הם מקיימים איתו פגישה. היום שמתי לב לנטייה האובססיבית של ד"ר נחושתן, לעבור ולענות "לממתינות", שחס וחלילה אף לא חולה אחד יטען שהוא אינו עונה לשיחות טלפון. אל תגידו שאין לי רופא מיוחד ונדיר. הוא מאמין בכל ליבו שאין להשאיר חולה או בן משפחה ללא מענה. ערב קודם שלחתי לו דואר אלקטרוני עם רשימת כל הניסויים שנערכים בארה"ב לטיפול במחלת הסרטן כולל חיסונים. את עבודת המחקר היסודית עשו בשבילי בת אחותי ובעלה המתגוררים בארה"ב. אין שני לרופא שלי בסקרנותו, ברצונו להיות מעודכן נכון לעכשיו ובחיפוש שיטות טיפול מתקדמות וחדשניות. הוא סרק במשך כשעה וחצי את עשרות המחקרים ששלחתי ושלח לי את התשובה הבאה. "יש ניסוי אחד שעובד בשיטת החיסון העשוי להתאים לך". הניסוי מתקיים בעיר טמפה, בדרום פלורידה, במרכז רפואי גדול בשם מופיט המתמחה בסרטן. ד"ר נחושתן יפנה אליהם, אבל רק לאחר בדיקת MRI המתוכננת לאמצע פברואר ובהנחה ובראש לא ימצאו גרורות.
זהו גם התנאי לשלוש אפשרויות טיפול נוספות בגידול הזעיר בריאות, שכוח הקליטה שלו לסוכר, בבדיקת ה – PET CT האחרונה, הצטמצם במחצית בהשוואה לבדיקה בספטמבר אלפיים ותשע. האחת, היא ניתוח להסרת כמחצית הריאה ויחד איתה את הגידול. לאפשרות זו אופציית משנה. מתוך הגידול יופק חיסון שיוזרק לי. פרוצדורה שמוקבלת בארץ. האופציה השנייה היא החדרת מחט וצריבת הגידול. האופציה השלישית והעדיפה עלי היא קבלת חיסון בארה"ב. ד"ר נחושתן פסל את האפשרות של ביצוע הקרנות נוספות לריאות, בדיעבד הבנתי שוב עד כמה הוא צודק, אך לא פסל את המשך הטיפולים הכימותרפיים. לפי הפרוטוקול הייתי אמור לקבל שישה טפולים כימותרפיים בלבד. בפועל ביצעתי עשרה טיפולים והיום אני יקבל את הטיפול האחד עשרה. הטיפול הראשון עד השישי כלל שלושה חומרים, אלימטה, כרבופלטין ותרופת אוסטין, הטיפול השביעי עד התשיעי, נעשה ללא אוסטין, כי במקביל קיבלתי הקרנות לריאות וקיימות עדויות על תופעות קשות, כולל מוות, בעת שילוב אוסטין יחד עם הקרנה. הטיפול העשירי וזה המתוכנן היום כוללים רק אלימטה לתחזוקת הגוף ובעיקר למניעה. לפי הסברו של הד"ר, אם לא היו לי גרורות בעבר לא היו ממשיכים בטיפול, אלא עוקבים אחרי הגידול. ישנם חולים שחיים עם הגידול מספר שנים.
אני עוסק בכל הפרטים המתישים הללו, כי באמת הם מעסיקים את החולה ובני משפחתו מבוקר עד ערב. אין הרי נוסחאות להצלחה וכל חולה מגיב אחרת. ספקולציות והערכות מצב הם חלק אנטגרלי מהחיים בתקופה זו. התעלמות מהנתונים איננה אנושית, אתה פשוט נסחף לכך.
"יום אחד" גם זה מסתיים ופרופורציות משתלטות בצדק על חייך. נכון להיום אנחנו בטיפול מספר שבע עשרה והבא בתור יציין באופן סמלי חי, י"ח, טיפולים. העיסוק בחיסונים ושיטות חדשות פינה מקום לעיסוק בחיים.
לפני הטיפול פגשנו מכרה, חולת סרטן לשעבר, שניצחה את סרטן החזה והבלוטות פעמיים והבוקר התייצבה לבדיקת מעקב. אני מעריץ את הנחישות שלה ואת חזרתה לחיים פעמיים. ישבנו לשוחח על כל המשותף בנינו. אישה נחושה מאד. בנוסף לתופעות הלוואי והכוח הנפשי הנדרש שוחחנו על אותם אנשים שנעלמים עם פרוץ המחלה כאילו מדובר במחלה מדבקת. לה, כמו לי, התגלו אנשים קרובים שלא היו מסוגלים ליצור קשר ובוודאי לא לבקר. שנינו כעסנו מאד. לגיטימי לכעוס. המכרה הדגישה לי שעדיף שאוותר על הכעס. אני בעד הנוסחה לסלוח, כדי לא לפגוע בעצמך, ולא לשכוח כי אף פעם האנשים אלה כבר לא יהיו חלק מעולמך. המכרה הסכימה איתי.
כיום אין דבר יותר שלם ממני ביחס לאנשים. מצאתי כל כך הרבה אנשים נפלאים ומהמעטים העלובים למדתי להתעלם. הבוקר לאחר תקופה ארוכה של למעלה משלושה חודשים התפללתי תפילת שחרית בבית הכנסת הספרדי, פאר. הרב שמעון רחמים קיבל אותי במאור פנים גדול כפי שהיה מקבל אותי בתקופה בה פקדתי את בית הכנסת כמעט מדי בוקר. האמת היא שהפעם מאור פניו אף האיר יותר. אני זוכר ימים בהם התקשיתי לעמוד לצורך תפילת שמונה עשרה. אני זוכר ימים בהם ראשי כבד מנשוא ועיני דומעות, אך אני זוכר ששום דבר אחר לא העניק לי שלווה ורוגע כפי שזכיתי להם אז. בסוף התפילה היה הרב מלמד שיעור קצרצר, בזמן שקיפלתי את הטלית והתפילין שלי. כל כך הערכתי את הרב הצנוע והעניו, שבהתמדה בלתי רגילה קורא בתורה בימי שני וחמישי, מחליף בזמן בין שני סוגי התפילין, זה של רש"י וזה של רבנו תם, מלמד שיעור ומברך את אלה הזקוקים לברכה. אותי הנבוך השאיר תמיד לסוף. אף פעם לא שכח לברך אותי, אביחי בין מרגלית, ברפואה שלמה. גם היום, כאילו הזמן עצר מלכת, בסיום הקריאה בתורה לא שכח לברך אותי ולהביע את שמחתו ושמחת המתפללים על חזרתי להתפלל איתם בציבור. כוחם של אירועים כאלה שווה ערך למספר רב של טיפולים כימותרפיים וללא תופעות לוואי. כשירד הרב מהתיבה, ניגש אלי, לחץ את ידי במאור פנים ולשאלתו איך אני מרגיש, אמרתי לו, שהרבה הרבה יותר טוב ועוד דרך לפני. הוספתי ואמרתי ששלושה דברים ליוו אותי בשעותי הקשות ביותר: התפילין, הכוונת הרבי מילובאוויטש והברכות שבירך אותי הוא מדי יום. בהמשך בצהרי היום קיבלתי כמתוכנן טיפול כימותרפי מספר עשר שכלל אלימטה בלבד. האח, ניסים, מצא וריד מתאים בדקירה ראשונה בגב כף ידי הימנית. בדיקות הדם היו סבירות ומלבד ההמתנה לתוצאות והזמנת חומרי הטיפול הסתיים הטיפול די מהר. הגענו בשעה שתיים עשרה, שעתיים בדיקות והמתנה ושעה קבלת טיפול. במקביל קבענו תור לפיזיותרפיה, אני חייב לשקם את גופי המרוסק. הבעיה המרכזית שלי היא העייפות וחוסר השינה, שהוחמרו עם קבלת סטרואידים לפי פרוטוקול הטיפול, יום לפני הטיפול, ביום הטיפול ולמחרת.
3 פברואר 2010 יום שלישי
ישנתי מעט שעות וגם זה בשלושה מקטעים. אני מתעקש לא ליטול גלולת שינה. אינני בטוח שלא אשבר בהמשך. אמש בלילה שלח לי ד"ר נחושתן הודעת דואר אלקטרוני בה הוא מתנצל, שהניסוי, חיסון שמתאים לי נערך במרילנד ולא בטיפה כפי שאמר בתחילה. לי זה דווקא הרבה יותר נוח בגלל הקרבה לריצ'מונד שבווירג'יניה, שם גרה בת אחותי. שלחתי להם את הקישור למחקר הרלוונטי. ביחד נפענח אותו. בכל מקרה הפנייה הרשמית אליהם מטעם ד"ר חובב תעשה רק אחרי קבלת תוצאות בדיקת MRI בעוד כשבועיים.
המשך יבוא...
© כל הזכויות שמורות ל – אביחי קמחי, ירושלים 2010 |