הבת הקטנה שלי,

כבר לא כל כך קטנה.

היום,ביקרתי אותה בסמינר המד''צים של הנוע''ל ב''יער כפר-החורש''.

עבר שבוע מאז יצאה ונותרו עוד ארבעה ימים.

את הדרך אל המקום ידעתי כמעט לחלוטין.

באזור רמת-דוד איבדתי לרגע את הביטחון,הורדתי חלון וסימנתי לרכב מולי,שאני זקוקה לעזרה.

הנהג,עוד בטרם שאלתי,אמר:,,אם לכפר החורש...סעי אחרי! ''  [בחיוך].

נו...ישראל היפה.   [חייכתי חזרה.]

שיירה ארוכה השתרכה מן הכביש אל תוך היער.

אף אחד לא נדחף.

חניכים בחולצת תנועה הלכו לצד הכביש וחילקו למבקרים דפי הנחיות.

אל מגרש החניה הענק הגענו מאות רכבים,שלפי הנחיה חנו בסדר מופתי ומשם היו שהמשיכו לצעוד רגלי

אל המחנה והיו שעלו על אוטובוסים שהעלו אל ההר מעלה.

עמוסת מעדנים [לפי הזמנת ה''פרינססה''],התפנקתי בעליה בנסיעה.

בירידה מן האוטובוס הוכיתי תדהמה.

ילדה ענקית,פרועת תלתלי זהב ארוכים,שזופה,לבושה בחולצה כחולה רצה אלי כמו בסרטים.

היא היתה יפה וקורנת.

היא היתה מאושרת.

היא לא ישנה כבר שבוע כמו שצריך,אבל עיניה היו ענקיות וזורחות.

היא לא אכלה אוכל טעים של אמא כבר שבוע,[,,מממ...כמה התגעגעתי לטעם הזה...'']אבל היא היתה

מדושנת עונג.

היא לא התרחצה כמו שצריך כבר שבוע,אבל,היה לה ריח של נעורים.

היא התחבקה והתלוצצה באושר עם כל נער ונערה שעברו לידנו,כאילו מכירים כבר שנים.[והיו אלו בוגרי ט' מכל הארץ.עיר,מושב,קיבוץ].

היא שרה עם חבריה בהתלהבות אדירה,שירי תנועה וארץ.

היא רקדה איתם ריקודים,שרק הם מכירים את תנועותיהם,לשירת להקת התנועה.

והיא דיברה על הדרכה.

והיא היתה גאה.

והיא היתה יפה.

וכמוה עוד כ-900 חניכים בני גילה.

מסתבר,שיש לנו עוד נוער יפה.

מי יתן וירבו.

חזרתי עייפה,אך...מקנאה בה.   :-)