ביום חמישי, 1 ביולי, מלאו לשמוליק קראוס 75.

לפני כשנתיים ביקשה ממני בת זוגו, חנה קופלר, לכתוב קטע בן 500 מלה עבור ספר שיריו, כל שיריו, שאמור היה לצאת לאור.

אולי הוא ייצא בקרוב, אולי לא.

בינתיים, אתם מוזמנים לקרוא על מפגשיי עימו. בחוף הים, במועדון התיאטרון, במרתף העליון, בהופעה הסמוכה לים, בבית החולים.

מזל טוב, שמוליק!

בו בוערת אש

מבעד לשמורות עיניו, מעל לכיסא הגלגלים, מתחת לידיו השמוטות, סביב רגליו העייפות, מבטו סוקר את העולם בחשדנות מהולה באירוניה. אותו מבט, חד, עקום וחריף, שמלווה אותו כבר 73 שנה על פני האדמה הזו.

בשנת 2000, עם חילופי האלף, מלאו לשמוליק קראוס 65. בגיל כזה אנשים רגילים יוצאים לפנסיה. אבל קראוס הוא מורד. ומורדים - בהנחה שהם צולחים את גיל 30 - לא עומדים בתור לביטוח לאומי. הם עושים תקליט חדש. "יום רודף יום", למלותיו המרגשות של יענקלה רוטבליט, בהפקתו המסורה של משה לוי, עם מיקי שביב וז'אן פול זימבריס על הנגינה, התגבש לו במהלך 2003 באולפן של עופר אקרלינג. שם, ביפו, הלום כדורים, טעון בתרופות, התנער קראוס מכבלי הזמן והפיק מעצמו את אחד האלבומים העבריים המרהיבים שנשמעו כאן. הוא התמסר לגעגועיו. הוא חשף את מרירותו. הוא התחבר לעוצמות ולתסכולים ולבטן הגועשת. שם, ביפו, הוא שב להיות קראוס. בו בוערת אש.

המפגשים האקראיים שלי איתו, עם דמותו, פעם בכמה שנים, הלוקיישן מפתיע כמו קראוס, הם פיזיים. הגוף שמתמודד עם החלל. המבט הרושף. הקול הרועם. החיוך הממזרי. והפואנטה שנשלפת לפתע. באיכילוב, בקומה הגבוהה, בחדר האחרון, הוא מקבל ללא ניע זריקה לתוך הבטן. מתיבה קטנה הוא שולף סיגריה מעוכה. ומצית. ניחוח הג'וינט מתגלגל לעבר אפי. אני מחייך. הוא מחייך גם.

הוא זועף. שלוש שנים לפני כן, לפני התקליט, במועדון התיאטרון, הופעה של שלום חנוך ומשה לוי. קראוס משתלט על שולחן מול הבמה. אני מסנן מבט חושש. הוא בולע אותי בעיניו. אני מסתובב, אחוז אימה. חולפות כמה דקות, אני מציץ מעבר לכתפי. הוא כבר לא שם. נמאס לו מהחרישיות. מהקברט האינטימי שלוי וחנוך עיצבו. הוא בועט רוקנרול.

לפני 40 שנה קראוס הקים את החלונות הגבוהים. שלישיית פופ-רוק, ששאבה מהאמהות והאבות של החוף המערבי, נטלה מהפולק הרך של עידן וייטנאם, וקינחה בבעתה שהציג חנוך לוין. איינשטיין כיכב, אבל קראוס הבהיר. ג'וזי עינגה, אבל קראוס מיסגר. בכל השנים הללו, בין התקף זה לאחר, קראוס היה רוקר. ממוקד וברור. ללא טיפת זיוף או העמדת פנים. גם כשהוא ירק את "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל" בעקבות המעצר שלו ב-71'. גם כשהוא טיפל ברכות בשירי מרים ילן שטקליס. גם כשהגלגל שלו הסתובב בין אברבנאל למשחק ההישרדות במועדון שבמרינה, מעל לים, עם אילן וירצברג ששומר ממנו מרחק בטחון, בין הפינה קולדה בכוס הגבוהה לזיעה המנוכרת של הניינטיז. בוטש ברגליו, חי, שמח, דופק הופעה. מי יכול עליו? מי בכלל מתקרב לאנרגטיות השופעת הזו?

הוא מתקרב. יושב מולי. אמצע השבוע, הקומה השנייה, בית ליסין, רוטבליט מוציא עוד אלבום ושר על עיר ושמה גושדן. קראוס, בהדרן, שודד את תשומת הלב ואוגר את יודית רביץ. "תביאו עוד שיר", הוא יורה בגעגוע. "תביאו, נו, תביאו". שני מטרים ממני, הרבה אחרי, החלונות הגבוהים קמים לתחייה. קראוס שר. קראוס מחייך. קראוס רעב. כמו תמיד.

מבעד לשמורות עיניו, מעל לכיסא הגלגלים, מתחת לידיו השמוטות, סביב רגליו העייפות, קראוס חוגג 70. במסבאה. שישי חם. כל החברים משיקים בירות. ארץ ישראל היפה עם הכרס והמפתחות. הוא לוקח מיקרופון. ישיר? יכול? למה לו?

בפתח העשור השמיני הוא מרביץ נאמברים, בזה אחר זה, כל גופו מפיץ אור, כל זכרותו הולמת בכוח. יום רודף יום, שנה אחר שנה, עשור מאכל עשור, בישראל הקטנה, מלך ללא מדינה, חי לו, שר לו, הגדול מכולם.

אבישי מתיה