Nostalgie - הטרנד החדש

3 תגובות   יום שישי , 23/3/07, 19:06

בזמן האחרון, העבר הרוסי האפל פתאום הפך לנושא אופנתי. אלונה קמחי כותבת שיר, בוריס זיידמן קופץ מעולם הקופירייטינג אל עולם הספרות, איתמר בן-כנען מדווח על הישגיו בלימוד רוסית קלוקלת באדיבות אשתו... וזה נוח מאוד לחשוב שכל מה שהיה לנו שם הוא נוסטלגיה טהורה, עצי ליבנה, מזחלות וגיטרות מסביב למדורה במחנה הנוער הקומוניסטי. ובכן, הרי לכם פיסת הנוסטלגיה שלי, ואני מקווה שזה פיצוי הולם על הניסיון שלי לא לכתוב כתיבה אישית בבלוג הזה.

 

אחד הזכרונות המובהקים הראשונים שלי - ניתוח פוליפים, בגיל ארבע בערך. אני יושב על ברכיה של אחות חדר ניתוח, הפה שלי פעור ומולי המנתח, משחק עם המכשירים בתוך הפה והאף שלי, תוך שנהרות דם זורמים ממני אל הקערה שמונחת מתחת לסנטרי. ייזכר לדיראון עולם אותו קצב שבברכתו בוצעו ניתוחים בהרדמה מקומית לילדים בני ארבע. מוזר שהטראומה הזו לא גרמה לי לשכוח מעולם הרפואה לעד... בדיעבד הסתבר, שהמנתח היה חבר של סבתא שלי (גם היא רופאת אף-אוזן-גרון), ושזו הייתה האופציה הכי טובה. אלוהים שיעזור.

 

כעבור כשנה וחצי, כשכבר הייתי בוגר מספיק על מנת ללכת לכיתה א' וללמוד לכתוב בעט על היום הראשון (ואוי ואבוי לך אם תכתוב לא יפה או תקשקש או תעשה שגיאות! על טיפקס לא שמעו אז בבית-הספר. גם לא על דאודורנט...), הייתי תלמיד טוב דווקא. ממושמע עד נוירוטי, עם מדים מגוהצים, שבהם נראיתי כמו חייל קטן, ואפילו לא היו לי שגיאות כתיב. היה לי, עם זאת, כתב נוראי (עדיין יש לי, זה עובר בגנים ומוכיח שוב ושוב את הייעוד המקצועי), ועליו נתנו לי ציונים נכשלים על ימין ועל שמאל. "מצוין" על התוכן, "נכשל" על הצורה. המורה, כאמור, הייתה מן הכפר, לא אהבה יהודים וחשבה שבחורף לא צריך להתקלח, ובקיץ מספיק פעם בשבוע. ומהו כבר אותו חורף, סך-הכל מספטמבר עד מאי...

 

בצהריים הייתי חוזר מבית-הספר הביתה, ואז היו שולחים אותי לעמוד בתור. אמא שלי הייתה תוקעת אותי בתור הארוך, שהזדנב בתוך חנות המזון, בדרך-כלל מאחורי אנקה, שכנתנו הזקנה, שבעלה גרישקה היה יושב בכלא על גניבה. בת כחמישים הייתה, אבל כבר הייתה זקנה פיזית ונפשית. היינו מזדנבים ככה במשך כשעה, עד אשר התור היה מגיע, הייתי לוקח קילו וחצי נקניק תה או "סרוולד" מעושן עם חתיכות שומן בתוכו, והולך הביתה. לא ראיתי בארץ ילדים בני שש עומדים בתורים, ואני מקווה שאף פעם לא אראה.

 

כעבור זמן מה חזר מן הכלא גרישקה, בעלה של אנקה. כמו כל האסירים לשעבר (ולא רק הם), גם הוא סבל משחפת מפותחת, וכשחזר, שיכור, ועלה אל דירתו בצעדים כבדים, היה משתעל ויורק ליחה מעורבת בדם היישר על שטיחוני הכניסה של כל השכנים, על השכנים עצמם ועל הילדים שנקרו בדרכו. לא היה מפתיע, אם כן, שבשלב מסוים הופיעו אצלי נוגדנים לשחפת, הרופאים טיפלו בכל האמצעים שעמדו לרשותם (מעט אנטיביוטיקה, הרבה סטרואידים) ודפקו לי את חילוף החומרים לכל החיים. ככה, על הדרך, בגיל שש או שבע...

 

בערך באותה התקופה, המורה, אותה אנטישמית כפרית, הייתה מביאה לכיתה בקבוקון עם כדורי לוגול ומחלקת לכולם. הסתבר שתחנת הכוח האטומית החדשה, שנבנתה במרחק של כשעתיים נסיעה מהעיר, התפוצצה בעת ניסיון ההרצה הראשון שלה. מיני-צ'רנוביל שכזה. אז כולנו בלענו את הלוגול וחיכינו לתוצאות.

 

ועוד מילה על המורה. היא, כמו אוקראינים רבים, ציפתה בכיליון עיניים שכל היהודים יעופו כבר ל"תל-אביב, עיר הז'ידים", ולכן כשהודעתי לה שאני עוזב, שמחתה הייתה רבה. היא אפילו ניאותה לספק לי תעודה שבוע לפני סיום שנת הלימודים, רק לא לראות אותי יותר.

 

ועכשיו תשאלו אם אני מרגיש נוסטלגיה, בבקשה. האם אני נוסטלגי ומתגעגע לאותה ארץ שלא אהבה אותנו וגם אנחנו לא ממש אהבנו אותה? האם אני מתגעגע לאנשים שלמדו איתי בבית-הספר, שאני לא ממש זוכר ודי בטוח שרובם כבר בכלא, בקבר או גוססים משחמת?

 

אני לא מתגעגע. אני לא רוצה לנצל את העבר הסובייטי, שהיה ברובו הגדול די אפל וטראומתי, על מנת לבנות את עצמי כיום. אני מעדיף לחשוב על עצמי כעל מישהו, שחייו התחילו פה, הגם שזה קרה בגיל תשע. מה חבל שעל זה בדיוק "ארץ נהדרת" בוחרת לבסס מערכונים שלמים. כי אין דבר פתטי יותר מרוסי שמנסה בכל הכוח להיות ישראלי. רק, אולי, ישראלי שפתאום נזכר שהוא רוסי, כי זה הפך עכשיו לטרנד...

דרג את התוכן: