זה התחיל כהתלחשויות במשך שבוע, מפה לאוזן. אחר הגיעה ההודעה הרשמית: הטנור אביהו שקד פוטר מהאופרה הישראלית. הרכילות התגלגלה באין מפריע, החל מאבקה לבנה שהוחרמה בביתו, דרך שירה במצב של שיכרות, וכלה באירוע סקס פרוע עם שתי נערות מקהלה חדשות, באחד מתאי ההלבשה. אכן, שבירת כל הכללים  האפשריים במוסד הקפדני שלנו.

האופרה בלי אביהו....לא יכולתי לתאר דבר כזה. זה כמו שיר בלי מנגינה...כמו תזמורת ללא הכנר הראשי...כמו עוגה בלי קרם...כמו כולם, גם אני הייתי מאוהבת בו. איך אפשר לא? גבוה, אקזוטי, תלתלים אפלים עוטרים את ראשו, עיני הדבש שלו מפתות כל אישה מגיל 6 עד 60, קולו, קול הקטיפה העשיר, המשכר, גורם לכל אחת לאבד את שפיותה בתוך דקות....

טוב, אל תחזיקו ממנו אחת מהמעריצות שהזילו עליו ריר. אני כבר מעבר להתאהבויות נעורים טיפשיות . בגיל 34 אני מחפשת חבר אמיתי לחיים, ולא איזה דון ז'ואן פוחז. מוותרת על הקסם הרגעי לטובת חיים יציבים ורוגעים. לכן אני יוצאת לדייטים ללא ליאות. בגלל לוח הזמנים העמוס שלי , הזמן היחיד שנותר לי הוא משהו כמו שעה לפני הופעה. בין כה וכה השעה הזאת היא בזבוז זמן באופרה. הרי כולנו כבר יודעים בעל פה קדימה ואחורה את התפקידים, אחרי אין ספור חזרות. לא קורה כלום אם אני נעלמת לזמן קצר בבית הקפה הקטן, האנונימי, מעבר לכביש. כך גם עשיתי היום.

הדבר שאני הכי שונאת בדייטים הראשונים האלה, זה המשפט "נו, ספרי לי על עצמך. מה את עושה בחיים?", ואז, כשאני אומרת "זמרת אופרה", מתחילות התגובות שצריך סבלנות של ברזל בשבילן –"אופרה? זה לא הצריחות החדות האלה כמו סירנה?", "אה, אופרה, כן, מכיר. ראיתי את  'המלט' ב'הבימה', דווקא נשארתי עד הסוף". אני עוצמת את עיניי ועונה במתינות, סופרת עד 100 כדי לא להחטיף סטירה לבור ועם הארץ הזה, שכתב בכרטיס שלו שהוא "חובב נלהב של מוסיקה קלסית". כן, כמו שכתב שיש לו שפע שיער, רק לא אמר איפה...

ויש תגובות מכיוון אחר, החוקרות כמה אני מרוויחה להופעה. כאילו שהייתי אומרת....שואלים איפה למדתי. אני מנסה להתחמק מלאזכר את לימודיי בארה"ב עם אחת המורות הכי מפורסמות בעולם. מנסה לא להגיד מילה על הופעותיי בניו יורק. הכול כדי לא להבריח אותם. כדי לא לאיים עליהם באישה המממשת את עצמה בלי להתבייש ובלי להתנצל, אישה שיש לה קריירה אמנותית שמעניקה משמעות לחייה. משמעות ששום גבר לא יוכל להתחרות בה. אבל אי אפשר להגיד להם את זה, כי זה מעליב, אז אני פשוט שותקת.

אני נושמת נשימה עמוקה.אני חייבת להגיע לדייט בלי ציפיות. לדייט הזה היום במיוחד, כי מדובר במהנדס מכונות. לא חושבת שיהיה לי על מה לדבר אתו, אבל אני הולכת על יציבות וביטחון. אין כמו מהנדס בעניין הזה. מי צריך דפיקות לב בגלל תלתלים אפלים וקול קטיפה? לא יוצא מזה כלום, האמינו לי. שנתיים במחיצת אביהו הוכיחו לי את זה. ברגעים הקצרים שעליתי לשיר לצדו, כל כך התרגשתי כשהסתכל עליי, שפשוט שכחתי את הטקסט. מה אני צריכה את זה?

"שירה", אומרת לי אימא, "שירה'לה, את צריכה משהו יציב בחיים שלך. עזבי את כל הסופרים, הזמרים, המשוררים והפילוסופים האלה שאת נמשכת אליהם. קחי משהו סולידי. רופא, מהנדס, משהו חזק, סלע, עוגן, בחיים הסוערים שלך כזמרת אופרה. משהו שיאזן אותך, ולא שיטלטל אותך כל רגע....". אימא שלי אישה חכמה ואני יודעת שהיא צודקת. לאחר ויכוחים רבים ומרים, אני סוף סוף יוצאת היום לדייט עם מהנדס.

לא ממש השקעתי בפגישה הזאת, כי כאמור, מהנדס אמור להיות יצור אפרורי שינעץ בי עיניים מעריצות, ולא משנה מה אלבש. קומתי הגבוהה, אפי המושלם, עיניי התכולות, כל אלה עושים את העבודה גם עם ג'ינס פשוט, גופיית טריקו, ושיער אסוף ברשלנות בגומייה. והנה אני, בקפה הקטן מעבר לכביש, שעה לפני ההופעה של "לילה לבן בתל אביב".

הופעה לא קשה במיוחד, סתם קטעי אריות מפורסמות מאופרות פופולאריות. ממילא אין לי אף פעם הרבה קטעים לשיר, כי ככה זה עם מצו-סופראן. לא כתבו הרבה קטעים לזה. איפה הוא? אני מצפה לגבר ממוצע קומה עם משקפיים, מקריח, עם כרס קטנה, לבוש במכנסי בד כמו של אבא שלי, אבל משדר יציבות. אני סורקת את המקום ואין אף אחד כזה!

אני מציצה בשעוני –זה לא שאיחרתי. 5 דקות אחרי זה לא נקרא איחור. לא ייתכן שהוא היה ועזב. יותר הגיוני שעדיין לא הגיע. בכל רגע אראה אותו דוחף את דלת הזכוכית מתנשם, כרסו רוטטת, ואפו מבריק מזיעה מתחת למשקפיים. אני מתיישבת בפינה ומהמהמת את התיבות הראשונות של הדואט שאשיר הערב במשכן האופרה. זוהי מיסה מיוחדת, דרום אמריקאית, בשם "מיסת טנגו". אני פותחת את הערב בדואט לצד הסולן החדש שיתפוס את מקום אביהו. הפעם בטוח שלא יהיה לי "בלאק אאוט". הטנור החדש, כך מספרים, הוא אדם רציני ויציב, מאוד מקצועי, רווק מושבע, שהזמרה היא כל עולמו.

"את בטח שירה", אני שומעת קול משמאלי. אני מיד זוקפת את כתפיי השמוטות, ומרימה את עיניי אל הדייט שלי, רן. הוא מושיט לי יד שזופה עם אצבעות מרהיבות. לא ידעתי שלמהנדס יכולות להיות ידיים יפות כאלה. כמו זרם חשמל רב עוצמה עובר בי, כשאנחנו לוחצים ידיים. הוא מתנצל על האיחור. אני לא מצליחה לקלוט מה הוא אומר, כי הקול שלו הורס אותי. קול קטיפה משכר. הוא מזמין לנו קפה הפוך. המלצרית אצה רצה למלא את בקשתו, כשפניה הצעירות מסמיקות, אחרי שהביט בה בעיני השקד המלטפות שלו, מסיט את שפעת שערו הזהוב, החלק ממצחו באותן אצבעות מרהיבות שלו....

"הלו, יש מישהו בבית?", סונט בי קולו, לאחר דקה תמימה שבה נעלמתי לו להזיה פרטית מתוקה מדבש, שבה הוא מלטף את צווארי בידיו הנפלאות, ושר לי סרנדות...."סליחה! אני ממש מצטערת, פשוט יש לי הופעה, ואני קצת לא מרוכזת", אני מפטירה בשפה רפה. אני מחכה לתחקיר הידוע של "במה את עוסקת?", אבל זה מתמהמה לבוא. אני מכחכחת בגרוני –"אז אני מבינה שאתה מהנדס מכונות. מה זה בדיוק?", אני שואלת , מתאמצת להישמע מתעניינת, אך נועצת בהיחבא מבט בשפתיו. אלוהים, איזה שפתיים! מה פתאום מהנדס עם שפתיים כאלה?

רן לא מרגיש מה מתחולל בתוכי פנימה, ומסביר לי שאמנם מהנדס הוא מקצועו המקורי, אך בשנים האחרונות עשה הסבה מקצועית, כי הרגיש שהוא לא ממצה את עצמו. הוא מדבר בקול הקטיפה שלו, ואני נותנת לקול לעטוף אותי ברכות, מתעלמת מהמילים. מה זה חשוב מה הוא אומר בכלל. איזה כיף לצלול בתוך קול כזה לנצח! אין מה להגיד, אני מרגישה שזכיתי בפיס. מהנדס יציב עם קול של מלאך משמיים!

אופס, לא שמתי לב כמה מהר הזמן עבר. אני חייבת לרוץ להתלבש. זה לא פשוט ללבוש את שמלות הטאפט הארוכות, עם המחוך מלמטה שמציג את החזה כמעט כולו לראווה. זה לוקח זמן. גם התסרוקת, האיפור...גם הוא פתאום ממהר. יש לו איזו מחויבות. אני מתפללת שזה לא עוד דייט, ומקללת את טיפשותי להגיע הנה בהופעה מרושלת ולא מושכת. ומה אם הדייט שאחריי יהיה אהבת חייו?

אני מנסה לראות אם מצאתי חן בעיניו, אך פניו חתומות. "נהיה בקשר", הוא אומר בטון סתמי. "בטח נתראה בקרוב". אני מאוכזבת. אילו רק היה רואה אותי במלוא הדרי בשמלה האדומה המבהיקה הערב! אבל עכשיו כבר מאוחר. אני מגיעה כולי מתנשמת לחדר ההלבשה . כולן כבר בשלבי איפור אחרונים. אני קורעת את הג'ינס מעליי ומשתחלת לתוך התלבושת המהודרת , מחממת בינתיים את קולי בסולמות. עוד רגע ואני עולה לדואט. האולם מפוצץ מאנשים. כל שנה זה ככה, בלילה הלבן של תל אביב. באים מכל הארץ למופעים.

אני שומעת את מיכאל, המנהל האמנותי, קורא לטנור לבמה, ונזכרת שלא עשיתי אתו אפילו חזרה אחת לפני כן. לא ממש מעשה חכם, אבל אני די שולטת בטקסט, אז אסתדר. "אני מזמין את שירה רזיאל, המצו סופראן שלנו". אני יוצאת אל הבמה בקומה זקופה, אוחזת בשולי השמלה, על צווארי שרשרת פנינים, סיכת יהלומים אוספת את שערי הערמוני גבוה . אני שומעת את צלילי הפסנתר ותופסת את מקומי לצד הטנור החדש, מחייכת אליו בברכה.

ומרגע זה אני פשוט לא זוכרת כלום. כמתוך ערפל שמעתי את עצמי שרה, כאילו זו לא אני. לצדי, בקול קטיפה שעטף אותי ברכות, שר כמלאך....הדייט שלי. המהנדס.... שערו החלק בוהק באור הזרקורים, ועיני השקד שלו נעוצות בי, ורק בי, כשהוא שר לי בקצב הטנגו -"התאהבתי בך ברגע שראיתיך, ומאז אני שדוד....".

 מאחורי הקלעים חיכתה לי אימא שלי עם ורד אדום, כמנהגה. פניה נהרו. "שרת נפלא!", היא חיבקה אותי. "רואים שהיה לך דייט מוצלח עם המהנדס. איזה מזל שסוף סוף בא לך השכל להכיר גבר עם מקצוע יציב וסולידי!".

* כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)ׁ