סדרת פינחס דנה בענייני מנהיגות: ברכתו של פינחס הכהן, ומינויו של יהושע בין נון. שניהם יורשים את מנהיגי יציאת מצרים: משה ואהרון. פינחס בנו של אהרון זוכה כביכול לכהונה כשאר האחים, אך רש"י מאיר זווית מעניינת בהתייחס למילים "ברית כהונת עולם" כשהוא אומר " שאע"פ שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן, לא נתנה אלא לאהרן ולבניו, שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן, אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח, לא בא לכלל כהונה עד כאן. וכן שנינו בזבחים (קא ב) לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי" (רש"י במדבר כה/יג). לא זכה פינחס לכהונה בעצמו ולא זכה להבטחה לצאצאיו עד אותו מעשה. מהצד השני של הבמה, משה מתעמת עם מותו, ותגובתו המיידית היא לחשוב על המשכיות המנהיגות מתוך דאגה לעם. מנהיגים גדולים יש בהם מידת מה של אלטרואיזם ואכפתיות אמיתית לעמם, הם מונעים על ידם יותר מאשר מתוך אינטרסים אישיים. מי שטובת העם חשובה לו כשהוא מוביל בפועל, יכין אחרים להוביל אחריו, כך, אנו קוראים "יפקד ה' א-להי הרוחות לכל בשר איש על העדה: אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רעה" (במדבר כז /טז). משה נקרא בפינו "רבנו", כי הוא מורנו. אהרון לעומתו נתפס כדמות אבהית יותר. האחד כמידת הדין, השני כמידת הרחמים. "... שכן משה היה אומר "יקוב הדין את ההר" אבל אהרן היה עושה שלום בין אדם לחבירו שנאמר "בשלום ובמישור הלך" (תוספתא סנהדרין פרק א הלכה ב).
עכשיו מגיע זמן מותו של המורה: "ויאמר ה' אל משה עלה אל ההר ... ונאספת אל עמיך גם אתה כאשר נאסף אהרון אחיך" [במדבר כז/יב-יג]. מה פירוש "גם אתה"? עונה רש"י "מכאן שנתאווה משה למיתתו של אהרן". הייתכן? על מה היה משה מקנא במות אחיו? האם על שהוא מת בלי ייסורים גופניים? אבל אנו יודעים שמשה לא פחד מכאב. האם הוא קינא באהדת הרבים על אחיו? כמו שנאמר (במדבר כ) "ויראו כל העדה כי גוע אהרון ויבכו את אהרון שלושים יום כל בית ישראל". אהרון מת וכל עם ישראל התאבל עליו, דבר שאינו נאמר על משה. משה ידע כי ההנהגה לא אמורה להיות פופולארית. הוא גם לא חיפש להיות מקובל על כולם. הכתב סופר [הרב אברהם שמואל בנימין סופר שרייבר] מפרש בעקבות המדרש שלאהרון הייתה לו הזכות לדעת שבניו הלכו בעקבותיו. ואכן הכוהנים של היום הם צאצאים ישירים של אהרון. לפיכך משה השתוקק לראות את אחד מבניו, ממלא את מקומו כמנהיג.
מעניינת העובדה שמשה מבקש למנות לו מחליף אחרי הסיפור של בנות צלפחד, שביקשו לרשת את חלקת אביהם. רש"י [במדבר כז/יב] מקשר בין שני הפרקים: "למה נסמכה... כיון שאמר הקב"ה נתן תתן להם, אמר אותי צוה המקום להנחיל, שמא הותרה הגזירה ואכנס לארץ. אמר לו הקב"ה גזרתי במקומה עומדת". ועוד "כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו אמר הגיע שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי. אמר לו הקב"ה לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שמושו שלא מש מתוך האהל..." (רש"י במדבר כז/ טז). תוכניותיו של ה' שונות מאלה של משה. לא רק שלא יכנס לארץ אלא גם לא יזכה לכך שבניו ירשו אותו, אלא דווקא יהושע תלמידו ומשרתו הנאמן.
משה ואהרן מציגים בצורה תמציתית וסמלית את שתי התפקידים המרכזיים שבהמשכיות כל עם - ההורים והמורים. אהרון ההורה הטיפוסי. משה, המורה האולטימטיבי. אהרון יירש את בניו, משה את יהושע תלמידו. חז"ל הדגישו כי הנהגת ישראל אינה עוברת באופן אוטומטי על פני הדורות. אפילו הכהונה, ראינו, לא עברה לפינחס מאליה, אלא בזכות מעשיו הקנאים לה'. כך כפי שה' העביר כהונה מהבכורות ללויים היה יכול להעביר פעם נוספת. התלמוד קובע בנדרים פ"א: "הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה, שנאמר (במדבר כד/ז) "יזל מים מדליו", שמהן תצא תורה. ומפני מה אין מצויין תלמיד חכם לצאת תלמיד חכם מבניהן? אמר רב יוסף: שלא יאמרו תורה ירושה היא להם. רב ששת בריה דרב אידי אומר: כדי שלא יתגדרו על הצבור". שני הסברים מובאים כאן: שלא יחשוב הציבור שהתורה היא ירושה לאותם בנים. ושנית שלא ינהגו אלה שררה על העם ברגע שהם ובניהם תלמידי חכמים!" כמה רחוק תיאור זה ממציאות ימינו הן בחצרות של פוליטיקאים ובני האליטות, ובחצרות כמה מהחסידויות ואף בחצרות בתי ספרנו!
לכל אחד חלק בתורה. זוהי המורשת המשותפת של כל העם יהודי. דבר זה נאמר בצורה ברורה ומפורשת ביותר במילים המוכרות של רבי שמעון: "שלשה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן" (אבות ד, יג) כתר הכהונה הוענק לאהרון... כתר המלכות ניתן לדוד... כתר תורה, לעומת זאת, הוא לכל ישראל, על קבוצותיו, עדותיו, וזרמיו. בארצו ובתפוצותיו. כפי שנאמר "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". מורשה לקהל ישראל. יתכן ומשה סבל כאבא אבל עשה מה שמצופה ממנהיג ומחנך. "והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיה ל כ).
שבת שלום!
אתל ברילקה מרצה, מנחה ומאמנת אישית 0507830151
|