1. אני מאוד מתרגש "לא היית צריך להגיד שאתה מתרגש", אמרה לזמר ידידתו לאחר ההופעה. הם ישבו שם בהמבורגריה, ארבעה חבר'ה, שאחד מתוכם ירד לא מזמן מבמת הפאב הקטן, עליה ישב, שר וניגן לגמרי לבד, רק הוא והגיטרה. זו הייתה ההופעה הרצינית הראשונה שלו. הוא אפילו עשה חזרה גנרלית יום לפני כן.
בזמן אמת הוא ניהל את העסק לא רע. אפילו הצליח להתמודד עם הרעש המונדיאלי הרם והבלתי נסבל שחדר לפאב מהמקום שליד בדיוק כשהוא נתן איזה קטע קישור. אבל קצת אחרי שעלה לבמה סיפר לקהל כמה הוא מתרגש. מאוחר יותר ציין זאת שוב. אחרי ההופעה היא העירה לו על זה, ואני הסכמתי, וחשבתי על כל הפעמים בהם הייתי בהופעות בהן האמן על הבמה סיפר לנו, לקהל, בקול רועד לעתים ובשפת גוף עצבנית, כמה הוא מתרגש. כמעט תמיד זה גרם לי קצת לעקם את הפנים. כשאני רואה הופעה אני מתמסר לאמן שעל הבמה, מתיישב במושב האחורי ושם את ההגה בידיים שלו. בהתאם לכך, אני גם מצפה שהאמן אכן יתן לי להרגיש שאני נמצא בידיים שלו, ולא שהוא נמצא בידיים שלי.
בראשיתה של הצגה ב"הבימה", למשל, לעולם לא יפנה שחקן אל הקהל ויחלוק איתו את התרגשותו הרבה מהמעמד. ברור שהוא מתרגש. אני מניח שכל מי שעולה על במה - בין אם זה בפעם הראשונה או בפעם המאה - מתרגש. אבל זה בדיוק מהדברים שצריך להסוות ולנהל. כשמדובר בהצגת תיאטרון - זה ברור מאליו. כשמדובר במופע רוק - מסתבר שפחות. לא מעט אמנים משתפים את הקהל בתחושתם זו. לפעמים זה מתפקד כסוג של מחמאה לקהל, אמירה פורמלית לפרוטוקול או קטע קישור. אבל יותר מדי פעמים זה מתפקד כאליבי להתנהגות בימתית שאינה מספיק בטוחה בעצמה. מעין בקשת פטור של "אני יודע שאני עומד כאן מהוסס, אבל אני מתרגש - אז תנו לי Pass". אני זוכר את הופעותיה הראשונות של רונה קינן בתיאטרון תמונע. איך התנהגה שם כמו עלה נידף ברוח ואמרה שוב ושוב כמה שהיא מתרגשת. לקח לה זמן עד שגיבשה עמידה בימתית בטוחה מספיק, ואף הגיעה למצב בו היא מנהיגה מופע מורכב ויומרני כמו "שירים ליואל" בצורה בוטחת (צורה שבהחלט הוסיפה לו). אני גם זוכר את דניאלה ספקטור בהופעות הראשונות שלה שראיתי (ראשונות שלי, לא שלה). אפילו היא, שמנהלת את המוסיקה שלה ביד רמה ובוטחת, הפטירה כלפי הקהל את המנטרה הזו של "כמה אני מתרגשת". לא מתאים לה. שמחתי היום בערב כשבהופעת סיום הסיבוב שלה שידרה פאסון. בהופעת השקה של נועה בביוף שראיתי לפני מספר שנים זה כבר הגיע לאבסורד. היא כל-כך הדגישה את התרגשותה, שכבר היה לא נעים. חשבנו שאולי כדאי להציע לה שנקום ונצא מהאולם, והיא תוכל להירגע קצת.
שלומי שבן אומר שהסיבה שההופעות שלו זהות אחת לשניה, כולל בחירת השירים וסדרם וקטעי הקישור, היא שמבחינתו זה כמו הצגה. אתה עולה על הבמה ויש לך אקט ספציפי לתת. אולי זה לא במקרה ששבן הוא מהפרפורמרים הטובים ביותר שיש באיזור - אלה שמלבד להשפריץ על הבמה מלוא חופן קסם אישי, גם מעבירים לקהל את התחושה שהם נינוחים ובטוחים בעצמם. הם שולטים במצב והמצב לא שולט בהם. אולי זה שלשבן ברור שהוא לא אמור "to break character" ולספר לקהל כמה הוא מתרגש - היה מהדברים שחישל אותו על הבמה, עיצב את הפרפורמנס שלו ולימד אותו לשמור בפנים את הסערה ולא להחצין אותה.
מופיע בלי להתרגש. שבן 2. ציורים של אחרים קצת לפני הצבא טסתי עם חבר ללונדון לביקור טרום-גיוס קצרצר. בשיטוטינו בחנויות העיר נתקלתי בפוסטר שהצחיק אותי מאוד: תמונתה של המונה ליזה עם שינוי קל: היא החזיקה ביד ג'וינט. הייתי כל-כך צעיר ותמים, שאפילו לא הבנתי את זה - וחשבתי שמדובר בסיגריה. זה עדיין שעשע אותי מספיק כדי לקנות את הפוסטר ולתלות אותו בחדרי הירושלמי. 15 שנים עברו מאז, ונראה שהקונספט עוד קיים:
לאחר שהסתיימה הופעתו של פורטיס במסגרת אירועי "לילה לבן" שנערכו ביום חמישי האחרון, צעדנו לכיוון היציאה מאיזור נמל יפו. לפתע נתקלו עיננו בגלריה קטנה עם שם גדול - "לה גלריה דה פוטה מדרה". הצצנו פנימה למקום ההומה וראינו תכנים לא מאוד סטנדרטיים עבור גלריה: שורה של ציורים המציגים אייקונות ילדים מצוירים ידועים, שעליהם מודבקים קריסטלים קטנים (ויקרים, כנראה). ליד כל אחד מהציורים התנוסס תג מחיר מכובד של כמה אלפי דולרים.
האינסטינקט הראשוני שלי היה לחשוב על החוקיות הבעייתית של העניין. כל אלו הם לא סתם דמויות, אלא סימנים מסחריים רשומים. ולא רק זה - הם שייכים לתאגידי ענק. מהסוג שיודע לתבוע במיליונים כאשר מפירים את זכויות היוצרים שלו. נכון, הסיכוי שאותם אולפנים הוליוודיים יתקלו בגלריה ביפו הוא קטן בערך כמו הגלריה הזאת עצמה, אבל לאותה אמנית, אליור (Elior) שמה, יש גם אתר אינטרנט בו היא מציגה את "יצירותיה". מביניהן, היחידה שאני לא בטוח על האיסור לגבי השימוש בה היא בטי בופ - שנוצרה בשנות ה-30, ולכן יתכן שכבר פג תוקף זכויות היוצרים עליה. אבל ביוואס & באט-הד? הזקנים מהחבובות? אריק ובנץ? לגמרי שרירים תחת חוק זכויות היוצרים. קצת מזכיר את המערכון ההוא של כוורת על ההוא שנשאל איזה שירים הוא כותב ועונה: "בעיקר של ביאליק".
השניים האחרונים ברשימה הם אלו שמקשרים את התקרית היפואית לסיפור מההתחלה על המונה ליזה. בציור שלהם מגלגל אריק ג'וינט, בעוד בנץ כבר מעשן לו איזה שאחטה. קצת גיחי גיחי שכזה, אבל בכל זאת משעשע משהו, ועשוי לא רע. ראינו, חייכנו והתכוונו לצאת מהגלריה. רגע לפני, הפנתה א' את תשומת ליבי לכך שאפשר לקחת גלויה שמפרסמת את התערוכהה ומציגה את התמונה הזאת. "יופי, זה יכול להתאים ללוח השעם שתלוי בפינת המחשב שלי", אמרתי לה ולקחתי, לא מודע לעובדה שהאמנית עומדת בסמוך אלי. "ללוח שעם...", מלמלה האמנית, ספק לי - ספק לעצמה, בטון לא נעים, כנוזפת על כך שאיני מכיר בגדולה של אמנותה. קצת חצוף, כשמדובר במישהי שמתהדרת בריש גלי ב"אמנות" שהעתיקה מאחרים (דודו גבע חטף תביעה על פחות ממה שהיא עושה שם). הייתה לי בפה תשובה עבורה, אבל סגרתי אותו ולא הגבתי (ומי שמכיר אותי יודע כמה זה קשה לי). כשיצאנו משם שחררתי אותה, לכיוונה של א'': "אלא מה? אריק ובנץ מעשנים ג'וינט בעיטור פאייטים לקיר שבסלון, ועוד תמורת פאקינג 3,000 דולר?".
הייתם משלמים 3,000 דולר על התמונה הזאת? 3. חרא של פרסומת שיאים רבים נשברו שוב ושוב בתחרות הבלתי נגמרת של "הפרסומת המעצבנת ביותר באינטרנט הישראלי". איך אפשר לשכוח את הנודניקים האלה שנדבקו בדיוק על אמצע המסך ואילצו אותנו לחפש את ה-X הסוגר, שלא תמיד הופיע מהר? אני גם עוד זוכר את הבאנר הרועש של חברות הכבלים, שמעבר של סמן העכבר עליו גרם לו לזמר "עגלה עם סוסה" בקול רם, גם אם מדובר היה באמצע הלילה. גדי שמשון ביטל את המנוי שלו בגלל זה.
השבוע יש זוכה חדש בתחרות: יובל סמו. בהרבה אתרים (כולל זה בו אני עובד - וואלה) קשה לברוח מסמו ושאלון נייר הטואלט שלו. הבאנר לא מצריך שממש תעבור עליו עם הסמן של העכבר כדי שיפעל. הוא מגדיל ראש ומדבר אליך גם אם הקפדת לשמור ממנו מרחק בעת טעינת העמוד וקריאתו. למעשה - אי אפשר להשתיק אותו. אין שום X או אייקון של רמקול עם קו מבטל עליו. ואם זה לא מספיק - הסמו שבבאנר לא מסתפק בהעברה חד פעמית של המסר - הוא חוזר על המנטרות שלו (המשעשעות לעתים, יש להודות) שוב ושוב, פעם אחר פעם - מה שהופך שהייה ארוכה בעמוד לבלתי אפשרית (לפחות לא עם רמקולים פתוחים). נשבע לכם שלא פעם סגרתי עמוד שקראתי (או רמקולים) רק בגלל העיצבון הזה. אני מנחש שאני לא היחיד, מה שאולי אמור לגרום לאתרים בארץ לחשוב פעמיים לפני שהם מאשרים קמפיינים חסרי גבולות. אם בסוף החודש הזה נתוני הגוגל אנליטיקס יראו ירידה חדה בזמן השהיה בעמוד/אתר - הנה רמז מאיפה זה בא.
כאדם חסר סבלנות לעתים, הבאנר של סמו לפעמים כל-כך עלה לי על העצבים בניג'וסו - שהתחשק לי להיכנס בו, לצעוק עליו, להגיד לו: שתוווווק כבררררר. ואז אמרתי לעצמי: לא צריך. אין סיבה. הוא את העונש שלו כבר קיבל - הוא מפרסם בראש חוצות נייר טואלט.
אני מקווה בשבילו ששילמו לו ממש הרבה כסף בשביל הפאדיחה הזאת |
