מי לא מכיר את דני דין, הילד הרואה-ואינו-נראה, מהאגדות?

מי לא היה רוצה להיות כמוהו לפעמים? לראות ולשמוע הכל, מבלי שידעו שאתה שם.

אז זהו, שלא. לא רציתי להיות כמוהו. אני כמוהו, רק בגרסה היותר עצובה.

להיות במקום שאני קוראת לו "בית", מבלי שאף אחד מתייחס, או שומע, או מקשיב, או מגיב.

לדבר ולשאול מבלי לקבל מענה.

להיות שקופה.

וע"י מי? ע"י האנשים שאני אוהבת הכי הרבה בעולם. אלה האנשים הקרובים אלי ביותר, שגם הם אוהבים אותי. אני יודעת.

ואני? אני נותנת מעצמי את כל מה שיש לי, תמיד בחיוך ובהיענות, תמיד באהבה. ומה אני מקבלת? חוסר יחס, התעלמות.

אני לא יודעת למה ואני לא יודעת מתי זה התחיל, אבל התחושה נוראה. כמו בן אדם שאפשר לוותר עליו, אם לא ויתרו עליו עוד קודם. ודיברתי איתם, ושאלתי למה ומה עשיתי שאני צריכה לקבל יחס (או חוסר יחס) כזה. הם לא הבינו על מה אני מדברת. וזה עוד יותר גרוע...