אנשים נוטים לחשוב שבמערכת החינוך כל ילד שני הוא על רטלין. יש שמועה על פיה בשל הכיתות הצפופות המורות מאכילות את הילדים רטלין בשביל שיהייה להן יותר קל. אבל זו שמועה ושמועות נוטות להיות לא נכונות. למעשה מעט מאוד ילדים מקבלים רטלין. אל תטעו ותחשבו שאחרי אבחון של חצי שעה הילד יצא עם מרשם. למעשה, אני יכולה לספר לכם שעד כה עברנו שני אבחונים (ריפוי בעיסוק וקלינאית תקשורת), שנה של עבודה במרכז טיפולי, שני אבחונים נוספים (אבחון נוירולוגי ואבחון קשב) ובשבוע הבא צפוי לנו גם אבחון של פסיכולוגית ילדים. לאחר כל אלה וביקור אצל קרדיאולוג, נבצע ניסוי בשביל לראות אם הרטלין בכלל עוזר ורק לאחריו יקבע באם הילדה תקח רטלין ובאיזה מינון. בנוסף לרטלין צפוייה לנו בשנה הבאה שנה נוספת של טיפולים תומכים במרכז הטיפולי והמון, המון עבודה בבית. ככה זה ילד היפראקטיבי. אתה לא נותן לו כדור קטן ואומר לעצמך יהייה בסדר - אתה כל הזמן בכוננות. אתה כל הזמן תומך. אתה כל הזמן בודק ומשכלל. אתה כל הזמן עירני. אני רוצה שאנשים יבינו ששום דבר לא נעשה כלאחר יד ובשביל שלאיזו מורה או גננת יהייה יותר קל. מה שעומד כאן מנגד זו רווחתה של ילדתי ולא של המערכת. אבל אני מקדימה את המאוחר.

תנו לי להתחיל בהתחלה.

בהתחלה סתיו הייתה שעועית קטנה ומקפצת. זו הייתה ההתרשמות הראשונה שלי ממנה באולטרסאונד הראשון בו אפשר היה לראות משהו. שעועית קטנה ומקפצת. כמה תאים עם לב קטון פועם, ואני מרימה עיניים רטובות לגידי ואומרת לו "תראה כמה היא זזה". ידעתי. שם ידעתי בוודעות הכל: שיש לי בת, שהיא תהייה רבע עוף קופצני עם עייני אגוז ושער בלונדיני ושלא תהייה שובבה ממנה. ככה זה אמהות יודעות.

בחודש השביעי להריון אישפזו אותי עם צירים מוקדמים. שכבתי בחדר ארוך עם עוד נשים הרות וחרדות. כל בוקר עברה האחות וחיברה את כולנו למוניטור. המוניטור השמיע את דפיקות הלבבות הקטנים ומנע את התזוזות. שלוש תזוזות בעשר דקות היוו מדידה תקינה. העוברונת שלי קיפצה שלושים פעם בעשר דקות.

בגיל שבעה חודשים סתיו זחלה עם רגל אחת מורמת. שאלתי את הרופאה אם זה תקין. הרופאה חייכה ואמרה שזה נפוץ אצל ילדים כמו סתיו. "ילדים כמו סתיו?" שאלתי. "כן", ענתה הרופאה, "מה לא שמת לב? הילדה שלך היפראקטיבית. היא בטח תצטרך רטלין. תתכונני". והנה זה היה - בגיל שבעה חודשים בעיניים של רופאה מנוסה, ניכר וגלוי לעין. אתם מבינים? שיש לילד הפרעת קשב קשה - זה ניכר. זה לא משהו שיושב בקצה התודעה. זה פשוט ניכר. אתם רצים יותר אחרי התינוק שלכם מהורים אחרים? שומרים עליו באלף עיניים ובכל זאת ברגע אחר זערורי הוא פותח את הסנטר במעוף מעל מדרגה בדרך להשד-יודע-לאן? אתם לא מסוגלים להחזיק אותו על הידיים כי הוא מתפתל כמו צלופח? לא נרדם בצהריים כי הוא לא מסוגל לשכב לרגע בלי לזוז?אנשים כל הזמן מעירים לכל שילד שלכם אין גבולות למרות שאתם מרגישים ויודעים שאתם מציבים לו גבולות ברורים? כנראה שהילד שלכם היפראקטיבי. וזה בסדר. ילדים היפראקטיבים הם נפלאים.