כשתינוק נולד, על אף כל מה שמקסים בו, אין בו טוב של אדם.

 תינוק שנולד, בתקופתו הראשונה יזכה להיקרא "טוב" מהחברה שמסביבו, רק אם יענה על דרישות. גם אם לא יעשה זאת מתוך כוונה. התינוק יכול לישון לאורך רוב הלילה בלי לקום בזעקות ובכך לאפשר להוריו שינה ארוכה, על כך יאמרו "תינוק טוב". גם עם סיים לאכול כל שבצלחת, אם הסכים ליטול תרופה בלי מאבק, אם חייך חזרה לאורח מתוך נהנתנות, זהו תינוק טוב.

כמו התיונק גם חפץ. אם החפץ ממלא את כל שנדרש זהו חפץ טוב. סכין שלא קהה ולא החליד, שולחן שעומד לאורך שנים, קיר שעמד בנטל הקומות שמעליו, אלו חפצים טובים, טובים מאוד. אך שלא כמו התינוק מהחפץ מצפים גם לתועלת.

אבל שלא כמו התינוק והחפצים הוא האדם הבוגר. האדם אינו טוב רק אם עמד בציפיות. את טובו של האדם בוחנים אחרת. כל טובו הוא בהזדהות. אדם אשר עמד בציפיות ממנו ואף הביא תועלת לא יהיה טוב אם מעשיו לא נבעו מתוך הזדהות. הרי אם אדם ילך ברחוב ויזרוק מטבע לקבצן עני יוכל לחשוב הקבצן כי זהו אדם טוב. אך אם נספר לקבצן שהאדם זרק את המטבע רק כי רצה לפגוע בין עיניו ולפצוע אותו לשם הנאה, הקבצן יידע כי אין במעשיו של האדם הזה טוב של אדם. וכך מבלי לדעת מבחינים בני האדם ביניהם לתינוקות האדם. תינוק הופך לאדם כשמעשיו מתוארים טובים כאשר הם באים מתוך הזדהות, ולכן היכולת להזדהות הופכת תינוק לאדם בפני מי שהוא מסוגל להזדהות עימו. אם אימו של התינוק היא הראשונה שחשה בהזדהות מצדו היא הראשונה שתתייחס אליו כאל אדם.

לכן גם לא קיים טוב בלי שקיימת חברה. הרי אם עץ נופל בלב יער ואין אף אדם מסביבו, הוא אולי לא נשמע, אך הוא יצר כל שביכולתו כדי להישמע. אך אדם שעשה מעשה בלי שחי בחברה, לא יהיה בו טוב – באופן מוחלט. ולא משנה מה יכולה להיות התועלת במעשיו אם לא ידע מה השפעת מעשיו על בני אדם.

אדם אשר אינו מסוגל להזדהות באופן מוחלט, גם הוא אין בו טוב באופן מוחלט. אך אם היה נוצר אדם, באופן תיאורטי, אשר הוא טוב באופן מוחלט- הוא היה מתרחק מכל חברה,  או לחליפין מבקש למות. כי אין אדם שחי בחברה בלי להסב לה נזק (גם אם זה בצד תועלת) לכן חייו של האדם הטוב המוחלט יהיו חיי סבל בקרב בני אדם.

ומה בדבר החיות? ובכן, גם אם לא נדע לעולם האם בעלי חיים מרגישים את קיומם בדרכם של בני אדם, עדיין הם יוכלו להוות אמת מידה לטוב. אדם שמתנהג בדרך מסוימת אל בעלי חיים מתוך הזדהות, עשה זאת מתוך טובו - אל בעלי החיים. בעל החיים יצר באדם הזה הזדהות.

בדרך זו יכול אדם להיות גם טוב כלפי חפצים.

ובנוגע לשאלות על הניסויים בבעלי חיים. אם הצליח לתרץ מדען את ניסוייו בבעל חיים בתועלת כלפי האדם, ואם מכך איבד יכולת להזדהות עם בעל החיים אותו הוא בוחן – אדם זה הוא טוב כלפי בני האדם אך אין בו כלל טוב כלפי בעלי חיים. 

לכן גם אין טעם באותם חוקים הקובעים מדרגים של התפתחות ומורכבות של בעלי חיים כאשר הם מורים לחקור את בעל החיים הירוד ביותר-  ההזדהות אינה תלויה בהתפתחותו של בעל החיים. כך למשל ניסויים מדעיים בתינוקות אדם אינם מזעזעים פחות מניסויים בבני אדם בוגרים. 

ישנם מקרים בהם מתבלבלים בני אדם בין בני אדם טובים לחפצים טובים. קיימים מקרים בהם טובו של אדם מתואר מחוץ למתאם רק בגלל תועלתו וללא קשר למידת ההזדהות אותה הפגין אותו אדם, עד אשר דומה ההתייחסות אליו כמו לחפץ. כך למשל טובם של נדבנים מתואר מחוץ למתאם פעמים רבות כיוון שהחברה סונוורה מתועלת נדיבותם. ובדרך זו יוכל בעת צרה גדולה נדבן שתרם פרומיל מאוצרו לחברה להיחשב טוב יותר מאדם שסיכן את חייו למען החברה. זאת כאשר חייו של האדם לא הביאו לחברה תועלת המתקרבת לתועלת הבאה מכספו של הנדבן. למרות שבניתוח שלאחר מעשה ברור כי מידת ההזדהות הנדרשת לסיכון חיים גבוהה בהרבה מהסיכון הכספי הזניח של הנדבן.

ולכן,  אני עונה כאן לאחד ששאל אותי בזמנו – אם היה מולי קשור לכיסא אדולף היטלר (אמת מידה מקובלת בכל הנוגע להתנהגות שאינה מן ה"טוב") והייתי מחזיק בידי אקדח טעון מכוון לראשו, הייתי ממצמץ לרגע. מתוך הזדהות בלתי נשלטת. אחר כך הייתי סוחט את ההדק.