סנטיאגו דה קומפוסטלה ואני..

עכשיו משחזרתי משם, נפעם, בער בי הרצון להבין קצת יותר. לדעת קצת יותר לגבי סנטיאגו.

לרוב אני נוחת בצל החשיכה. ישן עד הנגיעה בקרקע. הפעם כבר בנחיתה המקום התחיל לי שונה. נחתתי באור יום. שמונה בערב אבל אור יום. שדה קטן מוקף יער. יער עבות.  תחושה של מקום עטוף סודות, עטוף הילה מיסטית של היסטוריה. היסטורייה של ימי ביניים. היסטוריה של תקופות אחרות בציר הזמן. בציר הידע ואופי האדם. תקופה קדומה. בעיניי רוחי מתרוצץ לו דימוי הנצרות של ימים עתיקים.

מספר דקות ואני בחוץ. תחת כיפת השמיים, באוויר נעים וצונן. בדיעבד אבין שסידרו עבורי מזג אוויר מושלם. לא אופייני. גם זה חיכה במיוחד עבורי בסנטיאגו.

נהג המונית מחייך לעברי בספרדית. את שם המלון הוא מבין ישר. "fantastico, history" , הוא מנסה להסביר לי לאן מועדות פניי.

אני עייף, אבל יודע שאין לי זמן לבזבז. אני רוצה לראות את העיר בחושך. מקלחת והחוצה. אני מבטיח לעצמי.

המלון הוא מנזר משוחזר. דקה הליכה מלב ליבה של העיר העתיקה. מהקתדרלה.

הסברים אחרונים מפקידת הקבלה על מפת העיר העתיקה, מקלחת זריזה ואני בחוץ. לא מספיק לבוש אני אחשוב אחר כך, רק שאחזור מאוחר בלילה לחדר ואשים לב לפער הטמפרטורה. היה לי קר כנראה. לא הרגשתי. הלב בער.

המלון מנזר עתיק משופץ להפליא. איזון של חדש וישן במרקם בייתי. מחבק. בחדר אני מרגיש כמו בן מלוכה מפעם. קורות עץ כבדות מעלי. אבן גסה מקיפה את החדר. וחלון עתיק עם מנגנון של פעם נפתח אל מול פאתי העיר מלמעלה.

אני מזדרז. אני בחוץ. בקצה הרחוב הראשי. רגליי מתקדמות מעצמן. אני עובר ליד כל בניין וכאילו מרגיש בתוכו. הרצפה מרוצפת של פעם. הבניינים מלאים סיפורים. אני יודע שעוד 200 מטר אני בכיכר המרכזית. בקתדרלה. בינתיים אני עובר את בניין הפקולטה לרפואה. סנטיאגו היא גם עיר אוניברסיטה. עיר שוקקת סטודנטים. שוקקת. פועמת. אני אראה במהלך אותו ערב.

מראה הכיכר מדהים. נפער מולי במלואו. הקתדרלה מימין, מבנה ממשל גליציה משמאל. באמצעה מלבן עצום של מרצפות ענק. ואנשים משתאים. כבר חשוך. אבל המראה ברור. חזק.

למחרת אני אהיה בתוכה. חלק ממיסה גרנדיוזית. חלק ממדיטציית המונים.

הרחוב ממשיך מתוך הכיכר המרכזית. הומה מסעדות, טאפאס ברים, חנויות מזכרות. ואנשים. נראה לי כאילו על פני כולם יראת פליאה. אולי הבנה שזה מקום שונה. לא עוד עיר עתיקה יפה.

חזיתות המסעדות מתפארות באקווריומים ענקיים מלאי כל טוב יצורי הים. דגי ענק, בצורות שונות, לובסטרים, צדפות, פירות ים מכל סוג ועוד המון דברים לא ברורים לי. צלחת התמנונים והדג המיוחד במראה שאכלתי יותר מאוחר אותו הערב, פשוטו כמשמעו תתפוצץ לי בפה בפרץ של טעם חדש ומיוחד. המטבח של גליציה. שמעתי עליו קצת לפני. ניסיתי כמה שיותר לטעום ממנו באותם 24 שעות. כמו ילד בחנות צעצועים.

למוזיקה הבוקעת מהמקומות השונים התכוננתי וציפיתי. בחלקה אני נוגע כבר במדיטציות. מוזיקה קלטית. מוזיקה עמוקה, גסה, קצבית, חיה. מלאת קסם של ימי ביניים. גם בה הגייטה, חמת החלילים האופיינית לאזור, מושכת אחריה. משהו קורה לי לאחרונה אל עבר החלילים השונים בסגנונות השונים באשר הם. הקלטים כאילו "שמים את כל הקלפים על השולחן" במוזיקה שלהם. מבעירים עם לפיד מוזיקלי ניצוץ בפנים. נראה לי שזה מי שהם.

אני ממשיך ללכת בעיר העתיקה. יש לי מפה בכיס אבל אני נותן לעצמי פשוט ללכת. לבחור אקראית את הפנייה הבאה. ללכת לאן שיקחו אותי הרגליים. הרחובות חשוכים בחלקם. הבתים צפופים. כל סוף רחוב כמעט מן כיכר קטנה עם מזרקה או סתם מקום קטן לשבת. רחובות קסומים עם בתים צמודים מלאי סיפורים נפגשים בנקודות לא נקודות. שמות רחובות מתחלפים פתאום ללא סיבה נראית לעין.

ברחובות הצדדיים, מידי פעם אני עוקב אחר קבוצת צעירים, סטודנטים אני מניח, ורואה אותם נכנסים לברים שאם לא הייתי רואה אותם נכנסים לא הייתי יכול לדעת שזו כניסה לבר.בר הומה. כמו רובם שראיתי. על הדלת כמעט ואין סימן שמדובר בבר או מסעדה. אני מתחיל להבין את הדפוס. עשרות ברים פזורים ברחובות הצדדיים, מרביתם במין חצי קומה מתחת לכביש. אני נפעם. אני מגלה שחיים שלמים שוקקים מתרחשים מאחורי דלתות שכאילו רק אם אתה מפה או קצת מכיר אתה יודע שהם שם. אני נכנס לכמה מהם. כולם קטנים הומים. חבורות צעירים מדברים בלהט. ספרדית מהירה ותשוקתית. מעשנים, שותים את היינות הכל כך מאפיינים את המקום. אוכלים מהגבינות והנקניקים המדהימים האלו. טאפאסים לא מספיקים לזרום לשולחנות. וכולם מדברים בקול. בלי הפסקה. בלהט חיים שאותו מבלבל קצת. כמה חבל שאני לא מבין. אני בוחר לשבת באחד מהברים. מוצא מקום פנוי על הבר עצמו. מנסה להיטמע. להפוך לחלק מהמקום. לטעות מהיינות, מהשרימפסים. נותן למקום לכסות אותי בהמולתו. בתשוקה הסוחפת שבו. תשוקה לחיים נראה לי. אני לא צריך לדבר עם אף אחד. רק להיות. כמו תמונה על הקיר.

בפינת רחוב צדדי מצלמים איזה סרט. משהו שקורה בימי הביניים לפי התלבושות. "אקציון" הוא צועק בהתרגשות פעם אחר פעם שהנשים עוברות בסך אומרות את התסריט שלהם.

כבר ממש מאוחר. העייפות ניכרת. בדרך למלון אני עובר בעוד כיכר גדולה. אני מחפש אותה במפה. בטח כמה שעות לפני היא הייתה הומה. עכשיו נשאר שם רק אותו מבוגר. יושב על המדרגות. מנגן בגיטרה שלו ושר לעצמו. קולו מקסים אותי. אני יושב איתו עוד חצי. הוא מחייך אלי וכאילו עובר לנגן בשבילי. אני מרגיש שהעיר רק רוצה לתת לי ממנה. ממכמניה.  אני רק צריך לצלול אליה פנימה. אני יושב עוד עשרים דקות לידו. הוא נותן את כולו כאילו אני קהל הומה.

למחרת אני מצליח להגיע למיסת הצהריים של יום חמישי. הקתדרלה הומת אדם. מסודרים בשורות. ממתינים. קשה אפילו להתחיל לתאר את מבנה הקתדרלה, את היופי שמשאיר אותך משתאה. את העוצמה. את הגובה. את הארכיטקטורה והאלמנטים על הקירות. את העוגב העצום שתלוי מהתקרה. כל כולה להמם. לכבוש בכוחה העצום.

מחדר צדדי יוצאים הארכיבישוף וצוותו. הולכים כנציגי האלוהים אל מול עיניים משתאות. המיסה מתחילה, קריאת דברים, מוזיקה אלוהית שעוטפת את כל ההיכל. קהל מאזינים שרובו נראה בטרנס. הם כל כולם בתוך המיסה. בולעים בשקיקה כל צליל, כל מילה. אני איתם, רוכב על הצלילים. משתאה.

כשהארכיבישוף מדבר הדריכות כבר בשיא. כפי הנראה באמת בעיניהם אלו דברי אלוהים חיים.

אני הולך אל צידי הקתדרלה. הרבה תאי וידוי פרושים לצידה. בכל אחד כומר. על תא אחד, אני מתקשה להאמין יש שלט עם רשימת שפות שאותו כומר דובר. בתחתית הרשימה כתוב עברית- בעברית. אני ניגש אליו ומוצא חבר. הוא במקור כומר מירושלים. העברית קולחת בפיו. הוא לא מאמין שהזדמן לו לדבר עברית. פה בקתדרלה. בסנטיאגו. אנו מדסקסים קצת על החיים. אני מרגיש עמוק בפנים שהכול אפשרי. הכול יכול לקרות אם רק מפנים מקום או פותחים חלון לרוח להיכנס (קרישנמורטי).

אני יוצא משם, רועד מהתרגשות מהפגישה שנקרתה בדרכי. מהשיחה בינינו. הנסיעות כמעט תמיד מזמנות לפתחי לאחרונה הפתעות ממין אלו.

אני חוזר לעיר העתיקה ומתגלגל לשוק אוכל מקומי. טועם מכל דבר. לוקח חלק איתי הביתה.

משם לפארק. והקסם רק ממשיך ותופח. הוא ממוקם במרכז, מעל העיר העתיקה. משקיף על כולה. ההליכה בו שוב מחזירה אותי לתקופות עתיקות. הוא מעוצה להפליא. ללא מאמץ. כאילו הטבע בעצמו הוא הגנן. אבל מוקפד. בינות העצים זה לא דשא. זה מרקם צמחייה כאילו פרא, משולב בהמוני פרחים לבנים וצהובים. חלקם נראים לי כמו נרקיסים. אני צועד בינותם. מרגיש את הטבע הולם בתוכי. בתחתית הבטן כמו הקסילופון ששמעתי במדריד שלשום בערב.

אני נשכב. ככה על האדמה הלחה בינות לפרחים. אני מסתכל הצידי והם ניצבים לצידי אני כאילו מתסכל ביניהם. בין אותו מרבד עתיק וקסום. פורח. רענן. העצים העתיקים כולם מלאי מן עטיפת ירוק על הגזעים. יער עבות. עמוס בסיפורים. אני שוכב שם עד שמרגיש שוב חלק מהמקום. מאותו טבע.

הקתדרלה נישאת בגאון ממול. התצפית מושלמת.

השורשים הקלטיים ניבטים מכול מקום בעיר.  על פי אחת המסורות, התרבות הקלטית ייחסה לדרך סנטיאגו, אותו נתיב עלייה לרגל שמסתיים בסנטיאגו, משמעות של "טקס "קבלה/חניכה". צעירים היו יוצאים לבדם למסע המפרך (שיכול לקחת גם שבועות או חודשים תלוי איפה מתחילים אותה), ואלה שסיימו אותו ושבו בשלום לביתם זכו להתקבל לחברה הקלטית, לאחר שלכאורה "נפטרו" מחוליי החיים הקודמים שלהם ויצאו לדרך חדשה. לפי התפיסה חולקה הדרך לשלושה שלבים מרכזיים: השלב הפיזי , השלב המנטלי ולשלב הספירטואלי. השלב האחרון היה המשמעותי ביותר, ובסופו, עם הגעתם ל"סוף העולם", הם רחצו במימי האוקיינוס ובכך ניקו את עצמם מעוולות חייהם הקודמים.

כיום, עשרות אלפי צליינים נוצרים ומטיילים אחרים יוצאים מדי שנה למסע העלייה לרגל בדרך סנטיאגו. עושים את דרכם ברגל, באופניים או אפילו על סוסים. רבים מהם מצהירים כי בחירתם לבצע את העלייה לרגל אינה נעוצה בהיסטוריה הנוצרית שלה, אלא נובעת ממניעים אחרים, בהם חיפוש עצמי. מסע פנימה.

מכל חנו מזכרות בעיר רואים את המשפט בנוגע לפרגרינוס (ככה קוראים לצועדים)- "no pain no glory" .האם אכן כך?

האם באמת האלוהים, האלוהות שוכנת בנו פנימה? וכל השאר נושא הדתות השונות הכול פיקציה? אגדות ומעשיות שהומצאו על ידי האדם? הרי הפחד הבסיסי הפנימי בנו, הוא הבסיס להיווצרות והשליטה הרמה של הדתות השונות בנתיניה לאורך ההיסטוריה כולה.

מהו אותו glory כה נחשק? מה היא אותה דרך לימוד/כאב שיש לעבור דרכה לחשיפתו? האם הכמיהה הבלתי פוסקת לא רק מרחיקה אותנו מאותו האלוהים שבפנים? גם אני בדעה שצריך להרוג משהו/מישהו בפנים כדי לאפשר למשהו/מישהו אחר בתוכנו לחזור לחיים. אותו הרג של אותה מפלצת שבפנים, במסע ארוך ללא סוף, עם גילויים חדשים בכל צעד ושעל אל עבר שום מקום. אל עבר שום מטרה. אבל האם נדע אי פעם שאנו בדרך נכונה? האם מאות בשנים של תודעה מבולבלת, מוסתת, מעורפלת ומכוסה, לא גדולה על אותו אלוהים פנימי חבוי. והאם יש אומדן של כמה ג'אנק פנימי צריך לפנות לפני שנתחיל להיות בדרך? כנראה שלא. או אולי כן.

אין ספק שקל יותר להיות דתי. כמו שקל יותר לראות תמונה על הקיר מולך, ברורה. לעומת לדמיין אותה. ככה קל יותר לעבוד אלוהים חיצוני, על פי חוקים כתובים, מנהגים מוכתבים, גמרות ומשניות. לעומת למצוא את האלוהים שבפנים. הנסתר.

כמיהתי למפתחות לידע קדום. לתובנות. לראייה. להרגשה בלתי אמצעית את החיים. לצעוד לראש הקתדרלה שבי בדרך חתחתים, ולשטוף מאחור את עוולות האתמול וטיפשות הכמיהה למחר. כל יום מחדש. בזרועות פתוחות למה שזה יכול לאפשר. למה שזה יכול אולי, להביא פנימה.