רק מי שהיה שם, יכול להיות שותף לחוויה העצומה הזו.

מידי יום ניתן לראות את המוני האנשים בטלויזיה, אבל זה לא אותו הדבר. אי אפשר לשמוע את השירה של הצועדים, מחיאות הכפיים, הזיעה שניגרת על הפרצופים, הצפיפות, החום העז של חום יולי-אוגוסט, הרכבים שצופרים לאות הזדהות, הסרטים והבלונים הצהובים שתלויים בכל מקום... כל האהבה הזו במצעד אחד למען גלעד שליט

זה גם לא משנה אם אני בעד או נגד המהלך הזה של הסחר בגלעד שליט מול מגה מחבלים.

הצעדה הזו היא לשם הזדהות עם המשפחה בסבלה והרצון לחבק אותם ב4 שנים הקשות האחרונות שעברו בעקבות חטיפתו של גלעד, פשוט להיות שם ובמילים אחרות לתמוך בהם ולעודד אותם ולהראות להם שאני איתם...

פתאום הדמויות הטלויזיוניות מקבלות מימד נוסף וקצת אחר של המציאות.
מדובר במשפחה רגילה  שעד לפני החטיפה היתה משפחה אנונימית ככל המשפחות, אך הם אינם עוד, גלעד שליט נחטף לפני 4 שנים ואף אחד לא יודע או לא מספר מה עובר עליו שם. אם הוא אוכל טוב וישן טוב, אם הוא רואה אור יום ואם מקבל תנאים אלמנטריים אנושיים. האם הוא עדיין חולם על היום הזה שבו ישוחרר לחופשי והאם הוא עדיין מלא תקוות כי היום הזה יגיע?

כל הזמן אני חושבת על מה שהספקתי ב4 השנים האחרונות ואז מימד הזמן הופך למשהו שאפשר למדוד אותו. אני תופסת את הראש וחושבת לעצמי איזה מסכן הילד הזה. כזה ילד טוב ממשפחה מדהימה, נראה ביישן ויש שיגידו שגם קצת "חנון".

כולנו רוצים להכיר אותו ואת משפחתו מקרוב, הוא כבר לא הילד הפרטי של אביבה ונועם שליט, הוא הילד של כולנו. למדנו לאהוב אותו בלי ממש להכיר או לפגוש אותו פנים מול פנים.

אני לא יודעת אם זה קורה גם לכם, אבל לפעמים אני רואה אותו, את גלעד.
במכולת, בקניון, בים, בפאב, בגינה ליד הבית... מקווה ומאחלת שבקרוב חייו יחזרו והוא יהיה שוב חופשי ומאושר.

החלום שלי הוא לגשת אליו ולתת לי חיבוק ענק ולהגיד לו שאני שמחה ששב אלינו וליבי תמיד היה איתו.

גלעד, אתה חסר למרות שמעולם לא פגשתי או היכרתי אותך באופן אישי.

העם שלנו זקוק לך ורוצה לראות אותך מחייך ומאושר, כאן, במדינה שלך, בארץ ישראל.

קרן