מחפשת. במשך ימים שלמים אני מנסה לפענח את התעלומה ולהבין איך מגיעים לשם. למקום הספציפי והמיוחד. אף אחד לא יודע איפה הוא בדיוק ובכלל, לא כולם מגיעים אליו. כששאלתי איך אני יכולה להגיע למקום הספציפי התשובות התחלקו באופן ברור. חלק סיפרו בעיניים נוצצות כי היו שם והרגישו, אפילו לרגע. חוו את החוויה הבלתי נשכחת. הם אמרו שאין בפיהם מילים שיכולות לתאר את מה שקרה, אפילו כשניסו ועברו על כל המילים היפות, המדהימות והמופלאות במילון, הם לא מצאו את האחת שתתאר במדויק את התחושה ברגע ההוא. חלק סיפרו בעצב כי היו שם ממש ליד, רק ראו. כמעט ונגעו אבל בסוף זה לא קרה. ברגע אחד הכל נעלם. החשש שזה לא יחזור, מתגלם לידי דמעה מבוישת שצצה על הלחי. היו מעטים שאמרו שיש להם מפתח לתיבה מיוחדת שבתוכה יש מפה, היא מובילה בדיוק לשם. מדי פעם הם משתמשים בו. אבל לא יותר מדי. עיניי נפערו ועוד לפני שהספקתי לבקש, חייכו אלי ברוך ואמרו שרק אני יכולה לגלות איפה המפתח. רק אני?? צמד המילים הדהד בראשי.חומר למחשבה.

אני עדיין מחפשת. למצוא מפתח פעוט מתברר כעניין לא פשוט. מגייסת את כל התקווה שרק יכולתי למצוא, אוספת גם קצת מהסביבה. הכל על מנת להמשיך במסע. להזיז את הייאוש ואת האכזבה, להמשיך עד שאגיע לאותו מפתח מיוחל. משם הדרך תהייה חלקה ונעימה, בלי מכשולים ומהמורות. הדרך לניסים ונפלאות. הדרך אל המקום הספציפי והמיוחד. כבר מחכה..