דלת לא נעולה
למדנו ביחד צרפתית באוניברסיטה לשפות בעיירה קטנה בצרפת, יחד עם משלחת ישראלים מהארץ שכללה שלושים סטודנטים מצטיינים. כולנו זכינו במלגת לימודים מלאה, (כולל מגורים במעונות), מאוניבסיטת תל אביב, בשיתוף עם שגרירות צרפת בישראל. הייתי ברמה גבוהה ממנו בשפה המדוברת, (אם כי בהבנת הנקרא/קריאת השפה הוא דווקא היה מוכשר ממני) כך שלמדנו בכיתות נפרדות. נטשה ואני היינו באותה כיתת לימוד, ותוך זמן קצר הפכנו שלושתנו - נטשה, אהרון ואני לשלישיית דבק נגרים. בילינו ביחד, אכלנו ביחד, היינו רוב שעות היממה צמודים זה לזה. במעונות הוא התגורר עם שותף בקומה שלי, אני עם שותפה (אנטיפטית) , כשנטשה היתה בבניין הצמוד לשלנו.
נטשה היתה בחורה מאד נשית ואינטליגנטית, אשת שיחה מרתקת, וגם יותר יפה ומושכת ממני, והיא פלירטטה איתו בחינניות, כי היא רצתה אותו, אבל הוא לא נעתר לה, דחה את חיזוריה בנימוס והביע עניין רומנטי גלוי דווקא בי, תוך שהוא מחזר אחריי בביישנות מעודנת לא רק בפניי, אלא גם כשהיינו במחיצתה ובמחיצת חברים נוספים מהמשלחת, כמו מסמן להם תתרחקו. היא שלי.
החמיא לי מאד לאגו שהוא העדיף אותי על פניה, אבל התלבטתי אם כדאי לי להיכנס לרומן איתו, למרות שהוא מצא חן בעיני כבר מההתחלה, כי יש לי נטייה להיסחף, ופחדתי שבמקום כזה סגור וקטן, כשאנחנו בחברה מצומצמת וגרים באותה קומה, זה יצא משליטה, ואז כל המשלחת תדע ותדבר/תרכל עלינו אם נריב או אם זה יגמר בטונים צורמים. חששתי שזה עלול להרוס לי את כל החוייה הצרפתית החד פעמית הזו של הלימודים ושל המגורים בחו"ל. חוץ מזה שהיו לי מחזרים זרים נוספים, לא רק מהמשלחת הישראלית, ואחד מהם דווקא מצא חן בעיני מאד, כך שהתבלבלתי מהשפע ומההיצע, ולא ידעתי במי עדיף לבחור.
בסופשבוע אחד נטשה הציעה שנצא שלושתנו לטייל מחוץ לעיירה, וניסע לבקר בכרמים של איזה יקב. האמת שבאותו יום לא התחשק לי לעזוב את המעונות, רציתי זמן לעצמי. עם עצמי לבד. הייתי במצב רוח מהורהר ולא חברתי במיוחד. " לכו אתם ", אמרתי להם, " אני מעדיפה להישאר לנוח בחדר וללמוד, יש לי הרבה מלים ופעלים לשנן." אהרון ניסה להפציר בי להצטרף אליהם, אבל אני מיאנתי להשתכנע. כשזיהיתי את ההבעה המאוכזבת שעל פניו מכך שאני לא באה איתם, זה הרגיע אותי, כי ידעתי שאני יכולה לסמוך עליו שלא יקרה כלום בינו לבינה, הגם כשמדובר בחסות האלכוהול. זו היתה הפעם הראשונה שהשלישייה שלנו התפצלה והם נסעו לבלות זה בחברת זה בלעדיי, רק הוא והיא, לבדם.
כשהתחיל להחשיך והם עדיין לא חזרו למעונות, התחלתי לדאוג והספקות החלו לכרסם בי, כמו גם הקינאה. מה עשיתי ? איך נתתי לו לו ללכת איתה לבד לשתות יין ? מה קורה אם ברגע זה ממש הם מתקרבים באופן אינטימי, והיא מניחה עליו את טלפיה החתוליות ? באהרון בטחתי באופן מוחלט. היתה לי אמונה שלמה בו , וידעתי שהוא רוצה אותי - הוא לא הפסיק לרמוז לי שהוא מעוניין. אבל מצד שני הכרתי כבר די טוב את נטשה וידעתי שהיא שובבה וחופשייה, נהנתנית לא קטנה, ושהיא אוהבת (ויודעת) לשתות. נזכרתי שבאחת מהשיחות הפרטיות שלנו, היא התוודתה בפניי שהיא לא מאמינה בידידות בין אישה לגבר, כי מבחינתה כל קשר עם המין השני הוא בהכרח מיני או בעל פוטנציה להפוך לכזה.
מה יהיה אם היא תצליח לפתות אותו ? הקנאה העבירה אותי על דעתי והייתי חסרת מנוח, לא יכולתי להתרכז ולשקוד יותר בלימודיי, עזבתי את המילון, המחברות והספרים והתישבתי ליד חלוני בציפייה דרוכה לשובם, מביטה לעבר השביל ממנו הם אמורים להפציע. אחרי שעתיים מורטות עצבים, כשכבר היה חושך מוחלט ואני כבר הייתי על סף שיגעון מרוב פחד שאיבדתי אותו לנצח ברוב טיפשותי ושאננותי, הם סוף סוף חזרו.
הבחנתי בהם מהלכים לאיטם שלובי זרוע כידידים ותיקים, נטשה ציחקקה כטוב ליבה ביין, על שפתייה היו כתמים סגולים אופיינים שמופיעים אחרי שתית שיכר, והם ניהלו ביניהם שיחה עצלה. פעימות ליבי התחזקו. מאמציי לפענח את פשר שיחתם עלו בתוהו, עד שהשביל התפצל, ואז ראיתי אותה נפרדת ממנו בנשיקה קלילה וידידותית על הלחי, ופורשת שמחה וטובת לב לכיוון בניין המעונות הסמוך. יופי. עדיין לא מאוחר מדי, הוקל לי מעט, בעודי מלווה אותו במבטי , מרוכזת כל כולי בו, צועד שקוע בעצמו לעבר דלת הכניסה לבניין המעונות שלנו.
מבלי שתהיה לי תוכנית מדוייקת כיצד אני עומדת לפעול , מיד נכנסתי להתקלח ולהתייפות לכבודו, וחצי שעה מאוחר יותר כבר הייתי מוכנה ונרגשת, ניצבת מחוץ לדלת מעונו , המצוי כאמור בקומת המגורים המשותפת שלנו.
אני דופקת בדלת , בהתחלה דפיקות חלושות בעדינות ובהיסוס, ואח"כ שוב, מעט יותר בחוזקה, אולם מספר דקות עוברות והוא לא ניגש לפתוח , למרות שהבחנתי בהם חוזרים זה מכבר דרך החלון, וברור לי בוודאות שהוא בחדר.
לא יכול להיות שאחרי יום עמוס חוויות כזה הוא לא עייף. הוא בטוח לא יצא את חדרו בחצי השעה החולפת. כמעט מבלי משים, מודעת באופן חלקי (לפחות לא עד הסוף) למשמעות מעשי, אני מתבוננת בכף ידי לוחצת על הידית כלפי מטה ולהפתעתי הדלת נפתחת !
הוא לא נעל !!
אני צועדת במסדרון המוביל לעבר החדר שלו, ליבי הולם בפראות, שפת גופי מתוחה, מרגישה כמו גנבת שמפרה בגסות את פרטיותם של זולתה, חודרת לחלל זר שלא שייך לה, והנה אני מוצאת אותו שכוב במיטתו בנינוחות, בעיצומה של קריאת ספר מפרי עטו רומן גארי בצרפתית, גם הוא רענן כמוני, אחרי מקלחת טרייה. הוא מרים אלי את מבטו החם מדפי הספר הקטן, שפת גופו שלווה, הבעתו אינה מגלה כעס, מורת רוח או פליאה - אינו נראה מופתע כלל שאני עומדת בפתח דלת חדרו , או מכך שנכנסתי ללא רשות, חודרת בחוסר נימוס לפרטיותו ככה, פותחת את דלת הכניסה כמו היה זה מעוני ולא מעונו, כאילו אין טבעי מכך.
בטון רגיל, כאילו הסיטואציה אינה ייחודית וטעונה כלל, הוא שואל אותי - " את יודעת שהסופרים רומן גארי ואמיל אז'ר הם בעצם אותו בן אדם ? "
אני משתוממת משלוות הנפש שלו למעשיי בחדרו, איך זה שהוא לא שואל אותי דבר על כך ? - פלשתי לשטח אינטימי, אחרי הכל.
כמו מנחש את מחשבותיי הוא אומר סוף סוף - "מה שאני אוהב בך זה שאת נכנסת ככה ופותחת דלתות שלא שלך מבלי לדפוק עליהן קודם."
"דפקתי", אני משיבה לו בעדינות נחרצת, " לא שמעת, אז החלטתי להיכנס ללא הזמנה".
"זו הפעם הראשונה בחיים שלי שאני עושה דבר כזה", אני ממהרת להוסיף בנימה מתנצלת.
הוא שותק, לא משיב לי, תוהה מה עכשיו, וכל העת הזו לא מסיר ממני לרגע את מבטו המרותק והקשוב אלי.
אני מפרשת זאת כסימן שהוא מאשר ומאפשר לי להמשיך - " אבל מעתה והלאה - אל תנעל יותר, כדי שאוכל לעשות זאת שוב" , אני לוחשת בטון מתפנק.
אח"כ אני מחייכת חיוך קטן ומיסתורי בזוית הפה, מיישירה מבט עמוק ורב משמעות לתוך עיניו. " זוז קצת, קר לי ", אני אומרת ברוך. הוא מסוקרן, בוחן את תנועותיי בדממה.
אני מתיישבת על שפת המיטה שלו, חולצת נעליי, נכנסת מתחת לשמיכתו, נשכבת לצידו, ונושקת לו.
 |
