הדורבן לא נופל רחוק מהעץ
שנת אלפיים, השנה בה הגעתי לקיבוץ שדה בוקר, לשנת שירות בגרעין נח"ל בדיוק עם סיום לימודי התיכון ולפני הגיוס לצה"ל. זאת הייתה שיאה של התמכרות חזקה למוזיקה, בתקופה שעוד היינו שומעים את תקליטיהם של הורינו אך כבר למדנו להזמין דיסקים ב"אמאזון" , מי היה מאמין שגם הם יכחדו. היינו חבורה גדולה של בני נוער יצירתי מכל רחבי הארץ שקובצו להם יחד תחת הכותרת – גרעין "לוטוס", גרעין אומניות לשדה בוקר. כמעט לכל אחד מאיתנו היה טעם מוזיקלי משובח ואוסף מוזיקה מכובד, היה שם הכל, מרוק קלאסי, בלוז ופולק, דרך רגאיי, דאב ומוזיקת עולם ועד למוזיקה אלקטרונית על שלל ז'אנריה המוזרים ובעיקר מוזיקה שבאה טוב בסטלה. אני באותה תקופה שיכללתי את התמכרותי לרוק מתקדם ולאיסוף קדחתני של דיסקוגרפיות שלמות - קינג קרימזון, ג'נסיס, יס, גונג, ג'טרו טאל ועוד רבים וטובים אחרים. תקופה מופלאה שבה הקדשתי כמה שעות ביום להאזנה למוזיקה ובדיונים עליה עם חברי הגרעין, חברי קיבוץ ומתנדבים. וכך באחד מן הימים, אני לא זוכר בדיוק על ידי מי, נודע לי על להקת רוק מתקדם חדשה יחסית שפועלת כמעט עשור ולא מפסיקה להוציא אלבומים שמתכתבים בדיוק עם המוזיקה שאני כל כך אוהב ששמה הוא פורקיופיין טרי. עברו עוד כמה ימים עד שיצא לי להאזין לאחד מאלבומיה – lightbulb sun. האלבום, שיצא כמה חודשים מוקדם יותר נשמע מצוין, וכבר לאחר האזנה אחת התאהבתי, בדיוק בשביל הרגעים האלה אני שומע מוזיקה, להתוודע לעוד ועוד להקות ואומנים כמו הלהקה הזו שמכבדת את העבר ומביטה אל העתיד. שנשענת על אותם יסודות מוזיקליים שהניחו האבות המייסדים של הרוק המתקדם אך לא מפסיקה לחדש ולנסות רעיונות מוזיקליים חדשים בעזרת מיטב הציוד המשוכלל והחדשני. שמשתמשים במילה האחרונה של תוכנות עריכה דיגיטליות אבל בבית עדיין מאזינים לתקליטי ויניל ישנים שירשו מהוריהם בעזרת פטיפון אנלוגי מיושן.
סטיבן ווילסון, מנהיג הלהקה ומייסדה, גיטריסט בחסד עליון, גאון מוזיקלי מחונן, אשף הקונסולה ופריק של רוק מתקדם, נולד בשנת 67 באנגליה בשנה שיצא סרג'נט פפר של הביטלס. כך הוא בוחר לספר באחד משיריו מהאלבום האחרון כיאה לפריק של מוזיקה שמחלק את חייו על פי שנות יציאה של אלבומי מופת. (ביו טיוב אפשר לצפות בכמה מבחני רוק מתקדם שעשו לו ובו הוא מפגין ידע פנומנאלי, ובמיוחד בזה שבו הוא מתחרה ומנצח בנוק אאוט את הסולן של אופת') אמר פעם שהוא החל להאזין למוזיקה כבר בגיל 8 לתקליטיו של הוריו ובמיוחד לתקליט אחד- "הצד האפל של הירח" של הלהקה האגדית "פינק פלויד". במשך השנים הבאות השלמתי פערים וחורים בהשכלה והתחלתי לאסוף גם את הדיסקוגרפיה של פורקיופיין טרי. וכמו שנהוג בדרך כלל עם להקות שרק זה עתה פגשת הולכים אחורה מהאלבום האחרון שאתה הכרת ועד לאלבום הראשון של הלהקה. שזה כמובן כולל מיני אלבומים, בוטלגים, הופעות והקלטות נדירות וכמובן גם אלבומים חדשים שיצאו מאז וכל דבר שסטיבן ווילסון נוגע בו כמו הרכבי הצד שלו באס קומוניון ונו מאן. באלבומים הראשונים הכיוון המוזיקלי היה בעיקר רוק מתקדם עם קטעים ארוכים בניחוח פינק פלוידי ובטעם של פעם, דוגמאות טובות לכך ניתן למצוא בשירים : No reason to live, no reason to die. Radioactive toy. Up the downstair. ובאלבומים : On the Sunday of life, up the downstair, love death and Mussolini, the sky moves sideways. ובעצם כל מה שהלהקה הוציאה עד תחילת שנות האלפיים. ומאז המוזיקה שלו ליוותה אותי והייתה שם בשבילי ברגעים שהכי הייתי צריך אותה. המוזיקה שלו חיברה בין כל העולמות המוזיקליים שבהם הייתי נוהג להסתובב, רוק פסיכדלי ומתקדם, פופ, מטאל, טריפ הופ וגם נגיעות של אמביינט בכמה קטעים מוצלחים במיוחד שהיו מרגיעים אותי אחרי לילה קשה במסיבת טבע קסומה, כשהגוף המותש רוצה לפרוש לישון אך השאריות של האסיד מסרבות להיכנע לו ומנסות למתוח את ההזיה הזו כמה שאפשר.
לאחר יותר מעשר שנות פעילות ווילסון בוחר לפתוח פרק חדש בחייו במקביל לעבודתו בלהקת האם. כמתבקש מגאון מוזיקלי וטכנאי סאונד משכמו ומעלה והוא הופך למפיק מוזיקלי ומפיק שלושה אלבומים ברציפות של להקת הדת' מטאל השוודית – אופת'. זאת הייתה בחירה מוצלחת בתזמון מושלם, הלהקה בדיוק החליטה להקליט שני אלבומים נפרדים באותה העת, הראשון – "דליוורנס" מטאל כבד במיוחד על פי מסורת הלהקה. ואת "דאמניישן" שיצא לאחריו גם ב-.2002 והיה אקוסטי כמעט לחלוטין. ווילסון הצליח למלא את תפקידו כהלכה בתור מפיק בשני המקרים, ובעיקר באלבום השני מביניהם, ועורר הדים בסצנת הרוק המתקדם העולמית ולביקורות מעולות. כמובן גם על עבודתו של ווילסון וגם על הסאונד המעולה של האלבום ששינה את המוזיקה של אופת' מן הקצה אל הקצה. מרוק כבד סקנדינבי טיפוסי עם גיטרות עמוסות דיסטורשן וצעקות חורכות גרון שנלקחו מן השאול הם עברו לנגן פולק רוק אקוסטי עם גיטרות נעימות ושירה נקייה ומרגשת של הסולן, מיקאל אקרפלדט, שעוררה מחלוקות קשות בסצנת המטאל השוודית ובקרב מעריצי הלהקה הותיקים. אפילו אקרפלדט סולנה של אופת' לא היה שלם בהתחלה עם התוצאה ופחד "שיחשבו שהם כוסיות". ווילסון מוכיח בצורה מעוררת כבוד את יכולתו גם כמפיק מוזיקלי והופך למפיק מבוקש שמקבל פניות מהמון מוזיקאים לגבי הפקת אלבומם החדש. הוא מפיק כאמור את אלבומם השלישי של אופת', את אלבומה השלישי של הזמרת הנורווגית, אניה גארברק, והשנה גם את אלבומה החדש של להקת המטאל הישראלית הותיקה, אורפנד לנד שבו הוא גם מנגן את כל תפקידי הקלידים. "לעבוד איתו היה מדהים, אנחנו מאוד מושפעים מהעבודות שלו בפורקיופיין טרי ובאופת'. הוא אחד המוזיקאים הכי מוכשרים שיש כיום. מוזיקה כמו שלנו צריך לדעת למקסס וסטיבן היה הבן אדם הנכון בשביל להתמודד עם המסה של האינפורמציה שיש במוזיקה שלנו. לעבוד איתו הייתה חוויה אדירה, גם בגלל שהייתי בלונדון, באולפן שלו, שממנו הוא הוציא את כל האלבומים של פורקיופיין טרי, ובתור מעריץ זה היה רגע מאוד אדיר וגם לראות איך הוא עובד ואת הרעיונות שלו. את מה שאני דמיינתי בדמיון הכי פרוע, הוא לקח ועשה מזה משהו אחר לגמרי אבל זה יצא פי עשר יותר טוב.", כך מספר קובי פרחי, סולן להקת אורפנד לנד ומעריץ, על העבודה עם ווילסון.
בכל המקרים השפעתו של ווילסון ניכרת אך מעבר לכך מה שיותר חשוב הוא העובדה שהם משפיעים עליו בחזרה באותה המידה, ובאלבומים הבאים של פורקיופיין טרי ניתן לשמוע זאת, הסאונד הופך לכבד ואפל יותר, עם הרבה יותר שימוש בדיסטורשן מבעבר. מהאלבום "אין אבסנטיה" מ2002 ועד האלבום האחרון מהשנה שעברה- "דה אינסידנט" וגם באלבום הסולו היחיד של ווילסון "אינסרג'נטס". בריאיון מ -2003 ווילסון טוען: "בשבילי רוק מתקדם צריך ליצור בני כלאיים חדשים ולהקת רוק מתקדם אמיתית בימינו צריכה להיות מושפעת מדת' מטאל בדיוק כמו ממוזיקה קלאסית ומטריפ הופ". אך זה לא הדבר היחיד שמשתנה במוזיקה של ווילסון, התלמיד השקדן, שמדגים היטב את הביטוי "מכל מלמדיי השכלתי" . השינוי הנוסף הוא הניסיון לכתוב שירים במבנה סטנדרטי, ארבע דקות של בית, פזמון, מעבר, בית, פזמון. השינוי הזה מגיע בעקבות שילוב פעולה נוסף ובלתי צפוי.
יום אחד הוא מקבל מייל ממעריץ ישראלי, אחד ושמו אביב גפן ובו כתוב שהוא מעריץ גדול של "פורקיופיין טרי" והוא ישמח ביום מן הימים לשתף עימו פעולה. והיום הזה הגיע ובמהרה. ווילסון, הבחור הצנוע והפשוט, עם המשקפיים העגולות והקארה הברונטי המיושר, חף מכל פוזות וגינונים של כוכב רוק, חושב ברצינות על העניין. ועוד לפני שהם כותבים שיר אחד כבר נרקמת ביניהם ידידות מופלאה והם מתארחים אחד אצל אולפנו של השני וגפן אפילו מצליח לשכנע את סטיבן להופיע עם פורקיופיין טרי בישראל בשנת אלפיים. לאט לאט מתפתחת ביניהם כימיה מוזיקלית נהדרת שהובילה להקמת ההרכב המשותף "בלקפילד" שהוציא עד היום שני אלבומים (והשלישי בדרך) שזכו לשבחים ולמכירות לא רעות באירופה. ושוב כמו במקרים הקודמים של עבודה משותפת, ווילסון לומד מגפן באותה מידה שגפן לומד ממנו. ווילסון אף מחמיא לגפן ואומר : "אני מעריץ את כתיבת השירים שלו ואת היכולת להביע את עצמו בשלוש וחצי דקות, בעוד שאני רגיל לעשות זאת בכמעט עשר דקות". ווילסון, הרבה מעבר לזיקתו לרוק הפסיכדלי והמתקדם יודע גם להעריך שירי פופ טובים, האלבום השני שהיה שומע בילדותו, ברוטציה קבועה בינו לבין " דארק סייד אוף דה מון" היה אלבומה של דונה סאמר – " לאב טו לאב יו בייבי". בנוסף גם אפשר למצוא ברשימת עשרת השירים האהובים עליו את מייקל ג'קסון ואלטון ג'ון.
בשני האלבומים של בלאקפילד לא מדובר במפגש של מעריץ עם אלילו אלא בשיתוף פעולה אמיתי ופורה בין שני מוזיקאים שמעריכים אחד את השני ותורמים מעצמם בשביל המכנה המשותף של יצירת מוזיקה. דוגמא מצוינת לכך היא ששני שירים ישנים ומפורסמים של אביב גפן זוכים לעיבוד מחודש ותרגום לאנגלית קלוקלת- "עכשיו מעונן" ו"צלקות".
ווילסון, החרוץ לא נח לרגע ובמשך העשור החולף תפוקתו המוזיקלית כבירה ומזכירה במקצת אלו של האומנים עליהם הוא ומעריציו גדלו. משנות השישים והשבעים, להקות שהיו מסוגלות להוציא שני אלבומים בשנה וגם להתפנות לשיתופי פעולה בפרוייקטים אחרים. שוב אנחנו חוזרים אל קינג קרימזון ופינק פלויד, הכי רחוק מלהקות של שיר אחד ואלבום אחד, להקות שניתן לבחון רק על פי הרפרטואר השלם והעשיר שלהם, למרות הנפילות בדרך. בעשור האחרון הוא אחראי על חמישה אלבומי אולפן של פורקיופיין טרי בנוסף לשלל מיני אלבומים, אוספים ומהדורות מיוחדות, אלבום סולו והפקה של שישה אלבומים, בלתי יאמן במושגים של עולם המוזיקה בימינו.
אין ספק שמאחורי כל זה עומדת אג'נדה מוזיקלית איתנה, הכי רחוקה מסקס, סמים ורוק'נ'רול, הוא לא נמצא כאן בשביל הכסף, התהילה והבחורות, הוא כאן בשבילנו, בכדי להעניק לנו חוויה צלילית עשירה, מורכבת ובלתי משתפרת. מי שעוקב אחריו יכול לשים לב ולהבין לעומק את ההתקדמות מאלבום מהאלבום, את המסע שווילסון מוביל ואנו שותפים לו, את הלמידה האין סופית והתפתחות שהוא עובר תוך כדי כל מפגש של אוזנו עם צליל חדש ושל מוחו עם רעיון חדש. קהל מעריציו לא מפסיקים לפתוח ולסגור איתו מעגלים, אותן ההשפעות של המוזיקה שגדלנו עליה ועברה אלינו בירושה מהורינו השפיעו וחלחלו גם אל תוך המוזיקה של ווילסון ופורקיופיין טרי. חלק מקהל מעריציו אוהב מאוד גם מטאל, ווילסון מפיק את אופת'. וזה עוד כלום לעומת מה שהקהל הישראלי עובר איתו. בערך באותו הזמן שאני ועוד הרבה ממעריציו האחרים בארץ התוודענו למוזיקה שלו, נרקם הקשר בינו לבין אביב גפן. כתוצאה מכך הם מגיעים להופיע בישראל. ומשם זה ממשיך אל ההרכב החצי הישראלי בלקפילד שבעקבותיו ווילסון מחליט להפוך את תל אביב לביתו השני כבר משנת 2003. גם חצי ישראלי וגם אוהב מטאל, טבעי לחלוטין שתתחבר עם אורפנד לנד, להקת הדת' מטאל עם הגיטרות, העוד והדרבוקה, ותפיק את אלבומה החדש.
כל כך הרבה מעגלים נסגרים , אז למה לא להוסיף עוד? מסתבר שווילסון למד דבר נוסף מאביב גפן מלבד כתיבת שירים. ב2007 בזמן העבודה על אלבום חדש של פורקיופיין טרי, "פיר אוף א בלאנק פלאנט", הוא מזמין להתארח בהקלטות האלבום שניים מאליליו שעל תקליטיהם הוא גדל – אלכס לייפסון הגיטריסט של הלהקה הקנדית "ראש" ואת רוברט פריפ הגיטריסט והמייסד של "קינג קרימזון" האגדיים, שגם יתרום שיר נוסף שיכנס למיני אלבום הבא של הלהקה שיצא כמה חודשים מאוחר יותר – "נורמל". בזמן העבודה המשותפת של התלמיד ווילסון עם רבו פריפ שמקבילה קצת לעבודה שלו עם גפן כמה שנים קודם לכן רק בשינוי תפקידים, נוצרת הערכה הדדית ביו השניים ובעיקר של פריפ שמעריך מאוד את היכולות של ווילסון בתור אשף סאונד מצטיין מה שמוביל לתפקיד הבא של ווילסון ולבחירתו כאיש שיהיה אמון על כל המיקסים המחודשים של כל אלבומיהם של קינג קרימזון וביהנהם אלבומי המופת - "אין דה קורט אוף דה קרימזון קינג", "ליזארד" ו"רד" שיאפשרו להאזין אליהם ב5.1 ערוצים. מה שכמובן מהווה חותמת רשמית של איכות על מפעל חייו המתגבש של ווילסון וסגירת מעגל והגשמת חלום או כמו שווילסון עצמו מטיב לסכם זאת: "אלה הם האלבומים שגדלתי תוך כדי האזנה אליהם, והשפעתם עלי כמתגבר עדיין תופסים חלק גדול מהדי.אן.איי המוזיקלי שלי. אז ההזדמנות להיות מסוגל להיכנס באמת אל תוך המוזיקה ולשמוע איך הכול הורכב יחדיו הייתה גם כבוד וגם התלמדות. מה שהפך את זה למאיר עיניים הייתה העובדה שרוברט פריפ היה איתי בחדר בזמן שעשיתי זאת"
כולם סוגרים מעגל עם כולם וכבר כבר חושבים על המעגל הבא. ומה איתי, עבדכם הנאמן של אלילי הרוק, אני את המעגל הפרטי שלי אסגור מחר, בהופעה של פורקיופיין טרי בישראל, עשור לאחר שהכרתי אתכם ומאז הפעם האחרונה שביקרתם כאן כלהקה ואני פספסתי את זה. הפעם אין סיכוי שבעולם שאני מחמיץ את התענוג לראות אתכם על הבמה, מפוצצים לי את המוח וממלאים לי את הנשמה.
steven wilson - untitled (the 78) - insurgentes 2008
מעללי סטיבן ווילסון ופורקיופיין טרי בעשור האחרון.
|