בחודשים האחרונים, מפעם לפעם, חוזר בלילותיי חלום נורא, בו ביתי אובדת. בכל פעם התפאורה משתנה, אך תמיד ישנו חוסר תשומת הלב הרגעי, חלימה בהקיץ לשניה אחת, ואז ההכרה המכה בי, שהיא איננה והחיפוש הקדחתני אחריה, כמעט תמיד לשווא. מיד בהתעוררות אני עדיין בטוחה שזה קרה וגם כשהמציאות ממוססת את התמונות, אני נותרת עם תחושות קשות של רגשות אשם. ואני יודעת, זו הילדה הפנימית שבי אותה אני חוששת לאבד, ברגע (או יותר) של חוסר תשומת לב. יודעת, והחלומות חוזרים.
היום אחר הצהריים נסענו, כנראה כמו מחצית גוש דן והשפלה, לתאטרון הרחוב בעיר רחובות. הגענו מוקדם יחסית ועוד הצלחנו לראות מהשורה הראשונה את חלק מהבובות האנושיות מברצלונה. אנשים מוכשרים. היו גם דוכנים עם תכשיטים, צעצועים וכל ההיצע הרגיל של עבודות היד שכייף להסתכל, לקנות, או לצלם. אני מעריכה יצירתיות ואוהבת אווירת שוק, כך שלמרות הלחות הכבדה והכמות העצומה של המשפחות, על אמהותיהן דוחפות העגלה, אבותיהם ששבו מהעבודה, ילדיהם בכל טווח הגילאים- באווירת החופש הגדול- וכמובן כלביהם, עשן סגריותיהם, בועות סבוניהם וכיו"ב, נהניתי מהארוע. או לפחות מעשר הדקות הראשונות שלו.
צילמתי המון ובין היתר נעצרתי ליד דוכן למכירת איזו המצאה לא ברורה לשזירה בשיער, הייתי מצרפת את התמונה ואכן זה מה שתכננתי לעשות כעת, כדי להמחיש את הרגע המדויק, אבל כפי הנראה, עדיף שלא. המוכרת, שישבה על כיסא קטן בצד, מסרקת שיער ארוך של ילדה שהתיישבה לפניה, אמרה "סליחה, למה את מצלמת?" ואני עניתי "כי אני אוהבת לצלם, אלא אם זה מפריע לך" והיא המשיכה לקלוע את חבל העור הצבעוני מעוטר הפרפרים בשיער המסורק ועיקמה את פיה "זה דברים שאני עשיתי!" פנתה שוב לעברי, ואני התרכזתי בה וחשבתי על תשובה, הרהרתי לרגע ביני לביני, נותנת את תשומת ליבי בבחורה הזו, שבאמת עשתה עיטורים יפים לשיער ובסוף אמרתי "טוב, אין בעיה, אני לא אצלם". חברה שלי ובנה, שבדיוק קם מכיסא שבו הודבק לו קעקוע ילדים התקרבו אלינו. החברה שאלה "איפה היא?"
מה? הרי היא עמדה לידי כל הזמן הזה והביטה בילדה שקישטו את שיערה. זה לא יכול להיות, היא היתה כאן לפני שניה. אני מרימה את הראש ורק אז קולטת את כמות האנשים הבלתי אפשרית, את הצפיפות ואת החשיכה שהחלה לרדת. בזמן אמת אני אדם מתפקד מאוד, עושה מה שצריך, ולכן הסתובבתי, מיהרתי בין הדוכנים שליד, נדחפתי במעגלים עמוסי הילדים של מופעי הרחוב והיא לא שם. אני עדיין לא חושבת קדימה וגם לא בטוח שמרגישה, אני מחפשת. מרגע לרגע אני מנסה לסרוק בעיני כמה שיותר ילדים ואף אחד מהם זה לא היא.
חברה שלי מגיעה, מחזיקה אותה על הידיים ואני שואלת "לאן נעלמת?" (וכועסת על עצמי שניה אחר כך). היא לא בוכה, רק מבוהלת "יש כאן הרבה אנשים, אמא" היא אומרת לי, הקטנה שלי, ואנחנו חותכות לרחוב צדדי וריק ומתרחקות משם. אמא ובת יושבות על ספסל עץ, קרובות קרובות, ברחוב הקטן והשקט שמחוץ להמולה ואוכלות גלידה. כך הסתיים לו ההפנינג שלנו, מעט לאחר שהחל, ואני נשארתי עם הרהוריי על הורות בלתי מושלמת והדריכות הזו, המתישה לעיתים, שמגיעה עם חבילת האמהות. מחשבות על חלומות, ועל הרגעים הללו של חוסר תשומת הלב לאחרים ולעצמינו.
* נכון נראה שהבנות הלבנות, על פניהן חלפנו כמה דקות קודם, צופות את העתיד (: ? |
