כותרות TheMarker >
    ';

    גאות ושפל

    מחשבות על עיצוב ואמנות, טיפוגרפיה ומעורבות חברתית ופוליטית, אהבה למזרח התיכון, מעט תוגה חורפית, וגם כמה חלומות.

    \"לא זכיתי באור מן ההפקר\" (ח.נ.ביאליק)

    ארכיון

    ניתוח כרזה

    2 תגובות   יום רביעי, 7/7/10, 05:08

    החלטתי לשתף עבודה שהגשתי לקורס "סמלים ציוניים חזותיים בתרבות הישראלית" לפני כמה ימים. העבודה עוסקת בניתוח של כרזה ושל תופעות גרפיות דומות מוקדמות יותר. מקווה שתיהנו.

     

    כל תמונה אפשר לראות בפרטים ובהגדלה על ידי לחיצה עם הכפתור הימני של העכבר על התמונה ולחיצה על "הצג תמונה" או show image.

     

    מילה אחרונה: דיר באלאכ - אין להשתמש בעבודה זו לכל צורך ללא אישור הכותב (במקרה זה אני ירונימוס)!!!


    העבודה תעסוק בכרזת הסרט "הם היו עשרה" שעוצבה על ידי הגרפיקאי "קורדה" שעבד בדפוס משי, והודפסה בדפוס משי על נייר ב1960. [נספח 1]

     

     

    ''

    נספח 1  - הכרזה עוצבה בידי גרפיקאי בשם קורדה, בדפוס שהר בשנת 1960.
    סרוק מתוך: הרוש, נלה, פרקש, אהרון, 2004, חיים בסרט - אלבום הכרזות של הקולנוע הישראלי 1913-2004, גלריה פרקש, יפו (תל אביב-יפו).

     

    1. תצפית ורשימת מצאי

    לפנינו יצירה בפורמטאנכי (מלבני - כאשר הרוחב קטן מן האורך), אשר תנותח כאן למרכיביה מלמעלה למטה, מן הכלל אל הפרט.

     

    ברקע של היצירה אפשר לראות צבע בז' המהווה את צבע המדיום עליו מודפסת היצירה (במקור כנראה לבן). בחלקה העליון והמרכזי של הכרזה אנו רואים מעין צורת מלבן דמיונית המתבדלת מהרקע ומורכבת ממה שנראה ככתמים של מרקם משיכות מכחול צבעוניות וגסות ה"נכנסות" אל מרכז הציור מצדדיו. משיכות אלה מורכבות מצבעי ורוד, כחול, ירוק זית בהיר וכהה, ושחור. ענף עם עלים המצויר בצורה שטוחה (ללא צללים) מסתיים למעלה מעבר לגבולות הציור המלבני, ונראה כאילו צומח מגוש שחור וזוויתי בתחתית הציור, הנמצא באזור אמצע הכרזה. (ועל כך יורחב בהמשך).

     

    המלבן הדמיוני אשר בתוכו ציור (להלן "הציור"), מתמשך מקצהו העליון של הדף עד מתחת לאמצע הדף בחלוקה של שלושה רבעים (ה"ציור") ורבע (חלק המוקדש בעיקר לכיתוב). מלבן זה תחום על ידי אותם כתמי צבע במרקם משיכות מכחול בעוביים שונים: בחלק העליון יותר נראות משיכות מכחול מעוקלות בצבע ורוד על גבי רקע כחול כהה מעט שגם הוא עשוי כנראה במכחול. יותר למטה אפשר לראות קו אלכסוני שחור על רקע ורוד, העולה מימין לשמאל וגם הוא תחום על ידי גבולות הציור. מחוברות לקו נראות צלליות שחורות ושטוחות (ללא "אור וצל") של אנשים וחיות עם אובייקט גדול, עשב וגזע עץ דקיק (ועל כך יורחב בהמשך). אם נמשיך למטה, נראה שהאמן צייר כתמים שחורים אליפטיים ולא אחידים, אשר צפיפותם מתדלדלת ככל שהם מתרחקים כלפי מטה מן הקו השחור המרכזי. ייתכן כי כתמים אלה הם צללים של אבנים על גבעה שעליה הולכות הדמויות. הרקע מתחת לקו השחור והכתמים השחורים הוא בצבע ירוק כהה, ומתמשך עד סוף הציור במלבן המדומיין.

    למטה מזה, מצד ימין מופיע הכיתוב הבא באותיות עבריות זוויתיות נטולות עוקצים[1] ביישור למרכז : "סרטי אורַב   מציגים את סרטו של     ברוך דינר".

     

    משמאל אפשר לראות כתם שחור, זוויתי וחד פינות, בצורת גזע עץ שחור עם מה שנראה כשורשים באדמה. הגזע אינו מתמשך למעלה אלא קטוע – חלקו העליון של הגדם מאופיין בכתמים חדים (מעין זיגזג) הנראים כשברים.  הגזע אינו כתם שחור שטוח, אלא אפשר לראות קווקווים ירוקים קטנים שנותנים אשליית אור וצל. בצד שמאל נראה ענף קטן וקצר היוצא מן הגזע. בצד ימין של ה"גזע" אפשר לראות קו עבה ומעוגל בצבע ירוק זית בהיר שטוח ללא צללים (זהו הענף עם העלים אשר הוזכר לעיל). קו זה הופך אנכי וחותך את הציור לשני צדדים סימטריים. הקו המתאר את הענף, מתפצל לענף קטן מימינו ולשלושה ענפים בחלקו העליון שמהם צומחים עלים באותו הצבע. הענף המרכזי צומח כהמשך לקו האנכי של הענף, והוא מונה חמישה עלים וקצהו נוגע בקצה ה"ציור". הענף הימני מונה שלושה עלים. הענף השמאלי מונה ארבעה עלים והוא יוצא מגבולות ה"ציור" ונושק לקצה הדף. 

     

     

    מתחת לגזע העץ השחור מסתיים הציור בקווקווים אופקיים במרקם של טכניקת מברשת יבשה[2] בצבע הירוק הכהה. על רקע זה מופיעות אותיות עבות, זוויתיות, וסריפיות[3] עם עוקצים באותו צבע ירוק כהה: המילים "הם" ו "היו" מצויות אחת על גבי השנייה בצד ימין ובקטן יותר, ואילו המילה "עשרה" היא בגודל גדול יותר, בצד שמאל. ייתכן כי כיתוב זה מתאר את הציור או שהציור מתאר את הכיתוב.

     

    האובייקטים התחתונים ביותר הם מילים:

    שלושה טורים של כיתובי שמות עבריים באותיות עבות של הפונט "חיים" סאנס סריפי[4]. שני הטורים השמאליים מונים ארבעה שמות כל אחד, והטור הימני יותר מונה שניים. ימינה ולמעלה יותר נצפה הכיתוב: "העשרה:".

     

    כעת אבקש לחזור ולפרט את האובייקט המפורט ביותר הנמצא באמצע "הציור", והוא הקו השחור הנטוי אשר עליו מופיעות עשר צלליות של דמויות אנושיות המצוירות בקווי מתאר פיגורטיביים אך חצי מופשטים [ הגדלה של קטע זה ניתן למצוא בנספח 2 ]. ראוי לציין כי קווים קטנים ועדינים עולים מן הקו השחור, ואפשר להניח שהם מייצגים עשב בר או קוצים. הקו עולה כאמור מצד ימין לצד שמאל (ואנו נתבונן בדמויות בסדר זה). קו זה נראה כגבעה או הר אשר עליו מטפסות צלליות של דמויות שונות: הדמות הראשונה היא דמות גבר החובש כובע ומחזיק בידו האחת אובייקט מרובע (כנראה תיק), ובידו השנייה מקל הליכה דק. אחריו (שמאלה) מופיעות ארבע דמויות גבריות, אשר צלליותיהם מתמזגות בצבע השחור השטוח בצלליתה של צורה מורכבת.צורה זו היא דמוית משולש ומחוברת לעיגולים עם חישורים. בנוסף, צורה זו מחוברת בקווים דקים לצללית של חיה (משמאלה).

     

     

    ''

    נספח 2 (תמונה מסובבת ומוגדלת)


    שלושת הדמויות עומדות או הולכות על הקרקע, ואילו הדמות השלישית מימין היא דמות של רוכב חבוש כובע האוחז בקווים, כנראה חבלים הקשורים לפי החיה. משמאל לרוכב מצויה הדמות הרביעית במספר שגם היא חבושה כובע. הדמות החמישית מימין הולכת לצד הצללית של החיה, שכאמור לעיל מחוברת לצורה המשולשת הגדולה, והיא מחזיקה חבלים המשתלשלים מראש החיה. שמאלה יותר מצויר הענף הירוק שהוזכר לעיל, אשר חוצה אנכית את התמונה לחצאים שווים, ואת הדמויות לקבוצה של חמישה מימין וחמישה משמאל.

     

    בהמשך (או במעלה הגבעה) מצוירות שתי דמויות מחוברות ההולכות על האדמה: האחת - דמות גברית חבושה כובע. השנייה - דמות נשית לבושה שמלה, ששיערה אסוף לפקעת, והיא אוחזת במשהו שנראה כמו דלי או תיק. שמאלה משם, אפשר לראות דמות גברית לבושת כובע ואוחזת במקל הליכה או ענף אשר "נטוע" באדמה. אחריה -  מצוירת צללית של עץ קטן ללא עלים. לאחר מכן נצפית דמות אדם, כנראה על גב חיה. מבט פרטני בדמות מגלה כובע בצורת חרוט קטום, נעליים עם סוליה כבדה, וקו מחודד היוצא מאזור כתפה של הדמות.

     

    האווירה שנוצרת על ידי צבעים כהים (אם ברקע השמים והעננים למעלה, ואם בצבעי השחור של הצלליות והירוק הככה) היא מדכאת ומפחידה, אך גם אגדתית, מרתקת. הדבר מועצם על ידי שימוש בדמויות המוגמדות על ידי הנוף, על ידי גדם העץ הגדול, וגזע העץ הדקיק שליד הדמויות. הכיתוב "הם היו עשרה" נותן תחושה של אגדה.

     

     

     


    2. זיהוי אמצעי ההסמלה

    בסעיף זה אבקש לחדד את זהות הסמלים אשר בכרזה.

    משיכות המכחול האקספרסיביות בחלקה העליון של הכרזה הן בצבע ורוד על רקע כחול, וכנראה שמדובר בציור מופשט שמדמה עננים (בורוד) בשקיעת שמש. חיזוק לכך אפשר למצוא בכך שהדמויות ההולכות בטור צבועות שחור. הדמויות הולכות על מעין קו שחור שנמצא על הגוש הירוק – זוהי כנראה גבעה עם צללי אבנים ועשבי פרא, מה שמלמד שהשטח אינו מעובד. נתייחס לגבעה זו כאיקון לנוף ארץ ישראל. אפקט ההצללה הקיצוני הזה מתקבל כאשר צופים באחורי אובייקט העומד מול מקור אור שמול ה"מצלמה" – האובייקט מתכהה בגלל הפרשי האור ומכיוון שהאובייקט לא מואר ע"י מקור אור נגדי [ נספח 3 ].

     

     

    ''

    נספח 3


    לדמויות ההולכות בטור, המצוירות באופן חצי מופשט, ישנם אטריבוטים שאפשר לחדד את זהותם. נתחיל באבחנת הצורה המשולשת שעליה דמות אנושית המחוברת בחבלים לחיה, כאיקון של רוכב על כרכרת עץ רתומה לסוס. החבלים הקשורים לפיה ונאחזים על ידי הדמות שיושבת על העגלה, הם מושכות המחוברות למתג שבפי הסוס. אפשר לשייך את העגלה והסוס למאות שקדמו להמצאת והתפשטות המכוניות, קרי עד המאה ה20. חלק מהדמויות לובשות מעין כובעי קסקט, ודמות אחרת (כנראה נשית) לובשת שמלה ושערה אסוף. אפשר לשייך אטריבוטים אלה לפרטי לבוש מסוף המאה ה-19. ניתן להניח כי מדובר בתשעה גברים ואישה אחת.

     

    אם נמשיך במבטנו שמאלה, נראה את הדמות הגברית השמאלית ביותר המובילה את הטור, רכובה על סוס, ולבושה בכובע בצורת קונוס קטום וחמושה ברובה ארוך קנה. כובע זה דומה מאוד  לכובעי התרבוש מימי האימפריה העות'מנית מהמאה ה-19 עד לתחילת המאה העשרים, הנקרא "קולפק", והוא שייך למדי "גפיר"[5] [ נספח 4 ]. הגפיר מוביל אנשים הלבושים בלבוש אירופאי, בנוף פראי. ייתכן כי מדובר בסימבול של חלוצים יהודיים מן המאה ה-19 הבאים להתיישב בפלסטינה של התקופה, כמו אנשי העלייה הראשונה.  [ בנספח 5 ].

     

    ''

     

    נספח 4 – זולטן קלוגר, "ללא כותרת", שנות הארבעים, ארכיון גנזך המדינה. גפיר במדים הדומים למדי גפיר מהאימפריה העות'מנית (ראה נספח 5). סרוק מ: סלע, רונה, 2001, צילום בפלסטין/ארץ ישראל בשנות השלושים והארבעים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב

     

    ''


    נספח 5 – תמונה של עולים מהעליה הראשונה, פלסטינה, תחילת המאה העשרים עם אנשים לבושי מדים וכובע של גפיר (מצד שמאל קיצוני). סרוק מתוך: סלע, רונה, 2001, צילום בפלסטין/ארץ ישראל בשנות השלושים והארבעים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב


                מבסיס גזע העץ הגדוע בעל השורשים (אין סימן שמדובר בתופעת טבע כגון רוח חזקה) יוצא, כאמור, ענף טרי (צבעו ירוק זית). נראה כי מדובר באיקון של עץ זית, בשל צורת הגזע.

    הכיתוב "הם היו עשרה" הוא שם הסרט שאותו מפרסמת הכרזה. הסרט יצא לאקרנים בשנת 1960. קבוצת השמות התחתונה היא שמות השחקנים המככבים בסרט. "סרטי אורב" היא כנראה חברת ההפקה בבעלות ברוך דינר, במאי הסרט שהפיק, ביים, וכתב את התסריט של "הם היו עשרה".[6]

     

     

     

    3. ניתוח הדימוי וסמליו

    כעת אנתח את הדימוי והסמלים שבתוכו על פי הדרך המותווית ב"חקר הסמלים" שבחוברת מדריך הלמידה[7]. תחילה נעסוק במשמעות הסמלית של הסמלים כיחידים, ולאחר מכן נעסוק במשמעות הנובעת בין חיבורם של הסמלים הראשונים.

     

    א. החלוצים – חלוציות הוא מונח המופיע גם בתולדות הציונות. החלוצים הם יהודים שמוצאם בגולה, אשר בחרו להשתקע בארץ ישראל (או פלסטינה דאז) ולהקים ישובים. זאת – ע"י עלייה לארץ ישראל, בלא הייתה מדינה יהודית. יהודים מן התפוצות עלו לא"י בשבע עליות שונות, החל מ1882 וכלה בהקמת מדינת ישראל ב1948. חלקם בחרו להיות חלוצים. החלוצים מהעלייה הראשונה
    (1882-1903) מנו כ-25,000 איש, ולמעשה שינו למעשה את מצבו של היישוב היהודי בארץ. ראשוניהם נודעו כאנשי תנועת ביל"ו. חלק ניכר מהעולים באו לארץ במטרה מוגדרת: לייסד מושבות חקלאיות, אשר ישמשו בסיס להשתרשותו-מחדש של עם ישראל במולדתו ההיסטורית.[8]  חלוצים אלה סבלו מתנאי חיים קשים כגון רעב, מחלות, ולעיתים עימותים עם התושבים הערביים המקומיים. כבר בראשיתן, נשקפה למושבות החדשות סכנת התפוררות ועזיבה.[9]


    בשלהי המאה ה-19, החלה התנועה הציונית לקבץ את חסידיה מן הגולה ולהביאם ל"ארץ המובטחת".[10] החלוצים מגלמים את הערכים ההומניטאריים והמשחררים של הפרויקט הציוני. [11] החלוץ הוא סימבול לחזרתו של העם היהודי לארצו לאחר גלות של אלפי שנים ולערגה יהודית חזקה. הוגי התרבות העברית החדשה היו חייבים להמציא דימוי שהמסר שלו יהווה היפוך מושלם למסר הגלותי.

     

    בהתאם, "בנייה" ו"תקומה" תפסו את מקום ה"קינה" וה"חורבן". הם מבטאים מסר חדש: לא עוד קינה על חורבן אלא שמחה על בניין ותקומה. [12] האידיאולוגיה של העבריות אימצה מודל של חזרה למצב הנורמאלי, ה"טהור", והאותנטי של העם היהודי כישות קולקטיבית אוטונומית. זאת כפי שהיה בתקופות בית ראשון ושני, בניגוד למצב הא-נורמאלי של ה"גולה" וה"פזורה" אשר החליש את העם. לפי החזון הציוני נוצר דימוי של חלוץ "עברי" כדמות החוזרת אל השורשים התנ"כיים.[13] המעבר ל"עבודת כפיים" (בעיקר לחקלאות), הגנה עצמית ושימוש בנשק, החלפת הלשון הישנה ללשון ה"אמיתית" והעתיקה – עברית, כל אתה היו מימוש של חזון היהודי החדש, או החלוץ.[14] בגופו, מסמל החלוץ את ה"תקומה" על ידי פעולה אקטיבית של עלייה, בנייה, וגידול חקלאי, במקום הקינה על חורבן ירושלים שנמשכה אלפי שנים. לאחר חורבן ישראל, יבוא החלוץ היהודי-ציוני לגאול את עצמו, עמו, וארצו.


    ראוי לציין כי בזמן הפקת הסרט "הם היו עשרה" בשנת 1960, היה נרטיב זה חשוב לתושבי ישראל היהודיים, אך ארכאי מידי בשביל לשמש כצורת בידור, שעה שהקהל נהר בתקופה זו לקולנוע על מנת לראות סרטים אמריקאים פופולאריים, ולא סרטי תעמולה.

     

     

    ב. הזית – הזית הוא סמל עתיק בתרבות היהודית, הפלסטינית, ובתרבויות הים התיכון.
    עץ הזית, אשר מקורו בארצות הים התיכון, היה חשוב מאוד לעברים הקדמונים ולעמי האזור[15].   הזית נזכר כאחד משבעת המינים אשר בתנ"ך, המופיעים בארץ המובטחת ליהודים: " כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה:  [...] אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ."[16]. במשל יותם אשר בספר שופטים נזכר הזית כאחד העצים עתירי הברכה אשר הועמד לתפקיד "מלך העצים"[17]. מכך ניתן להסיק כי הזית הוא סמל יהודי לשפע וברכה.


    ייחודו של הזית הוא בפריו האכיל ובשמן שאפשר להפיק מפריו. שמן זה החזיק מעמד זמן רב ללא קירור ולכן היה מקור תזונה חשוב בימי קדם. בנוסף היה שימושי למאור, לרפואה, ליצירת כלים וריהוט, ולטקסים דתיים[18]. הסמל הופיע רבות באמנות היהודית [ נספח 6 ], וכן בסמל הרשמי של מדינת ישראל [ נספח 7 ] ושל עיריית ירושלים. שימוש בענף זית עם עלים באמנות הוא לעיתים סימבול של שלום[19] ומקורו ביונה אשר נשאה עלה זית מתוך סיפור המבול בתנ"ך[20]. עץ הזית אף היה מקודש לאלה אתֶנה, אלת השלום והניצחון, מה שהשפיע על התרבות הרומאית לאמץ את הזית כסמל קיסרי של ניצחון. איקונות רבות של קיסרים רומאיים עוטרו בענפי ועלי זית על ראשן [ נספח 8 ].

     

     

    ''

     

    נספח 6 ­– יוסף הצרפתי, חזון זכריה, דף שטיח מ"תנך סרברה", כתב יד, 1300, ליסבון, הספריה הלאומית. סרוק מתוך: מישורי, אליק, 2000, שורו, הביטו וראו, איקונות וסמלים חזותיים ציוניים בתרבות הישראלית, תל אביב: ספריית אפקים, עם-עובד, תש"ס.

     

    ''



    נספח 7 ­–סמל המדינה, האחים שמיר, 1949. סרוק מתוך: מישורי, אליק, 2000, שורו, הביטו וראו, איקונות וסמלים חזותיים ציוניים בתרבות הישראלית, תל אביב: ספריית אפקים, עם-עובד, תש"ס.


    ''

     

    נספח 8 – מטבע "יודיאה קפטה" משנת 71 לספירה ורישומו, עם צלם הקיסר אספסיאנוס חובש כתר עלי זית. סרוק מתוך: מישורי, אליק, 2000, שורו, הביטו וראו, איקונות וסמלים חזותיים ציוניים בתרבות הישראלית, תל אביב: ספריית אפקים, עם-עובד, תש"ס.


    בערוב ימי עץ הזית (אלף שנים ויותר), נעשה גזעו חלול. [21] אגדה בעל-פה שמקורה מוסלמי מספרת על האבל של עץ הזית על מות שלמה המלך, שהותיר בקרבו חלל[22]. ייתכן שאגדה זו השפיעה על מעצב הכרזה בציירו את גדם עץ הזית שיכול לסמל אבל על גדיעת צמיחתו של עם ישראל עם חורבן בית שני ופיזורו בגולה על ידי הרומאים. כלומר, השימוש בסימבול גדם העץ מסמל מוות, והשימוש בסימבול של ענף הזית הצומח מתוך הגדם מסמל חיים חדשים, ואולי תחייה (ועל הרחבת משמעות סמל זה אדון בהמשך).

    ג. הנוף הארץ-ישראלי - ארץ ישראל היא ארצם של עם ישראל ושל עמים נוספים שחיו באזור, ולפי האמונה היהודית היא הובטחה לעם ישראל על ידי אלוהים. לאחר טראומת חורבן בית שני ופיזור עם ישראל בגולה, יושבה הארץ על ידי עמים מקומיים ופולשים.
    בכרזה עצמה, אפשר לומר כי הגבעה הטרשית שעליה הולכות הדמויות, עם צללי האבנים (הצלליות האליפטיות), עציה המתים ועשבי הבר, היא איקון לתפיסה הציונית את כל ארץ ישראל: ארץ ישראל הייתה "ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ"[23].


    אם נתייחס לטקסטים ציוניים לפי ההשקפה הסעידית[24]  נוכל לומר כי טקסטים אלה הושפעו מרוח הקולוניאליזם האוריינטליסטי אשר רווחה באותה תקופה, והשפיעו על תפיסתם של ציונים בשנים הבאות. אלה מתארים את פלסטין הטרום-ציונית כמדבר שומם, הממתין לגואליו ומפריחיו "המערביים" (ראיית אזורים שונים כשוממים ומוזנחים במקורם הייתה חלק מצידוקיהם השגרתיים של הכובשים הקולוניאליים). המזרח מזוהה עם המדבר, ובאופן מטאפורי – עם ייאוש ושיממון.[25]  החלוקה הדיכוטומית בין המערב ה"מתקדם" למזרח ה"נחשל" עושה רדוקציה של המזרח עד להיעדרה.[26] הנחת היסוד היא, שהמתיישבים הציוניים, בגישתם הנאורה ובאמצעיהם הטכנולוגים המתקדמים, מביאים ברכה ל"ארץ הנחשלת", המיושבת, אם בכלל, על ידי נוודים. הנטייה הקולוניאלית לראות ביבשות הלא-אירופאיות "ארצות ללא עם" מהווה כאן חלק בלתי נפרד מן המושג הציוני של "עם יהודי ללא ארץ". יתר על כך, ארץ ישראל / פלסטין הייתה מאז ומתמיד המשכה הסמלי של הזהות התרבותית היהודית. הנדודים, הכיסופים למולדת והשיבה לארץ המובטחת נתפסו כחזרה על מאורעות תנ"כיים עתיקים וכהמשכם.[27] לכן אפשר להצביע בבירור על התפיסה הציונית, הרואה את כל הארץ כשוממת ועקרה, עד לחזרת בעליה ה"טבעיים".

    ד. ההולכים בסך – בצורות אמנות רבות לאורך ההיסטוריה אפשר לראות קבוצת אנשים ההולכת בטור. אך אחת מהצורות המובחנות ביותר של שימוש באטריבוט שכזה הוא בצילום ה"ריאליזם הסוציאליסטי", סגנון אמנותי שנולד מתוך המהפכה הסובייטית על ידי "קבוצת אוקטובר" ו"אגודת הצלמים הפרולטרים הרוסים" שהתמקדו בצילום אנשים בזוויות ופרספקטיבות קיצוניות וביצירת קצב צורני.[28]  אלה השפיעו על גרפיקאים וצלמים ציוניים, אשר ניסו להעביר דימוי של עם מאוחד ומגויס. הציונות הושפעה מאוד מן התורות הסוציאליסטיות, ויהיה זה אך טבעי שהציונים יחקו את התקשורת הסובייטית על מנת לאחד ולגייס את העם. השימוש בדמויות מוצללות וחצי מופשטות, במקום דמויות עם פנים מובחנים, מוחק אינדיבידואליות ויוצר סמלים יותר מדמויות.

     

    מעצב הכרזה (גרפיקאי אלמוני בשם קורדה, שעבד תחת דפוס שהר) בחר לעשות שימוש רב בסמלים יהודיים וציונים, אשר צירופם מנסה לספר את הסיפור של הסרט – עולים אירופאים (כנראה מהעלייה הראשונה( הבאים לארץ "מתה" (איקון גזע עץ הזית הגדוע). ארץ זו מחכה לגאולה ולהחייאתה (זאת על ידי שימוש באיקון ענף הזית). החלוצים באו על מנת להקים בה ישוב חקלאי (השימוש באיקון עגלת הסוס) ושיתופי (קבוצת העשרה ההולכת ביחד). העובדה כי הציור הסמלי עולה בגודלו על רשימת הכוכבים, וכי פני השחקנים אינם מופיעים בכרזה, מצביעה על מגמה סוציאליסטית הנותנת במה למסר הכולל, ופחות לפולחן הכוכבים שנחשב "מערבי" ו"נהנתני" מידי. הגוף המזמין (סרטי אורב, חברה בבעלותו של במאי הסרט ברוך דינר) הזמין את הכרזה בשנת 1960 על מנת לפרסם את הסרט החדש לקהל יעד יהודי-ציוני. ראוי לציין כי הבמאי עצמו ידוע כבמאי ציוני נלהב שהפיק כמה סרטים ציוניים דוקומנטאריים לפני כן, כגון "החלוצים הראשונים ב1949.[29] באותה תקופה, המימון לסרט ולכרזה כנראה הגיע מן הממשלה או מקרנות ציבוריות המתנות את מענקיהן בתכניהן ובתרומתן ה"חיובית" לחברה ולתרבות שבתוכן הן מופקות.[30] בתוקף כך היה הסרט נתון להשקפה ציונית שאי אפשר היה לסטות ממנה. סרטים אשר חרגו מן המסר הציוני השלט צונזרו לצפייה על ידי ועדת צנזורה ממשלתית.[31]

     

     

     


    4. ניתוח השוואתי

    כאן אשווה את הסמלים בכרזה ליצירות חזותיות ציוניות ממדיומים שונים כגון קולנוע, ציור, וצילום, דרך תחנות ברורות בהיסטוריה הציונית.

    א. תחילה אשווה את הסמלים המופיעים לכרזה אל מקור ההשראה הראשוני שלהם, והוא סיקוונס הפתיחה מהסרט "הם היו עשרה". הסרט "הם היו עשרה" (להלן "הסרט") אשר יש לו אופי ציוני-תעמולתי, עוסק בעשרה מתיישבים המתאחדים להקים ישוב קומונלי על גבעה טרשית, ועל קשייהם הפיזיים והרוחניים לנוכח רעב, מחלות, תשוקה, ועימותים עם השכנים הערביים.כפי שאפשר לראות בנספחים [9-11], החלוצים הולכים בטור על גבעה טרשית ומסולעת [ נספח 10 ], בניגוד לגבעה של עשבי בר בכרזה.

    ''

     

    נספח 9 – מתוך סיקוונס הפתיחה של הסרט "הם היו עשרה", במאי: ברוך דינר, 1960.


    ''


    נספח 10 – מתוך סיקוונס הפתיחה של הסרט "הם היו עשרה", במאי: ברוך דינר, 1960.
     

    ''

     

    נספח 11 – מתוך סיקוונס הפתיחה של הסרט "הם היו עשרה", במאי: ברוך דינר, 1960.
     

    ''

     


    נספח 12 – מתוך סיקוונס הפתיחה של הסרט "הם היו עשרה", במאי: ברוך דינר, 1960.

     

    ''


    נספח 13 – מתוך סיקוונס הפתיחה של הסרט "הם היו עשרה", במאי: ברוך דינר, 1960.


    נספח 14 (חסר)


    ''

     

    נספח 15  – מתוך סיקוונס הסיום של הסרט "הם היו עשרה", במאי: ברוך דינר, 1960.

     

    אנשים אלה מצולמים בזווית גבוהה המגמדת אותן אל מול הסביבה, בניגוד לכרזה בה מתוארות דמויות מזווית נמוכה המאדירה אותן. בסיקוונס הפתיחה ניתן לראות את הגפיר החמוש ורכוב על סוס המוביל אותם [ נספח 11 ]. החלוצים דוחפים את העגלה הרתומה לסוס (ואף אחד לא רוכב עליה) בדרך לא דרך [ נספח 9 ]. אחד מהשוטים המוערכים של הסרט מצולם בלונג-שוט ובו טור החלוצים ההולכים כשמאחוריהם שקיעה עגמומית. בקדמת הפריים מופיעה צללית מאיימת של עץ מת [ נספח 12 ]. ההבדל בין המיזנסצנות של שוט זה לבין הכרזה הוא המסר – כאן מבשר העץ סימן מאיים לבאות וכמעט "בולע" את קבוצת החלוצים. בכרזה מופיעה תחיית העץ גם בחזית, אך המסר הוא מלא תקווה ומעודד. אפילו בגדי הדמויות בסרט דומים לבגדי הדמויות בכרזה [ נספח 13 ]. את עץ הזית לא נראה בסרט, ובמקומו עץ אחר שגם הוא מת אך לא גדוע, אשר נמצא מול החורבה בה גרים החלוצים [ נספח 14 ].

     

    מוטיב התחייה מתוך המוות והתקווה כן מופיע בסרט, אך בוואריאציה שונה מאוד. כאן לא מופיע עץ מת שיוצא ממנו חוטר צעיר. בסיקוונס של סוף הסרט ישנה בצורת קשה, והחלוצה היחידה בקבוצה נפטרת בזמן לידת בנה. בעת שקוברים אותה יורד היורה, שובר את הבצורת ומפריח את העץ המת. [ נספח 15 ] הסיבה להבדלים הרבים נובעת כנראה גם מרצון אמן הכרזה למקוריות, וגם בגלל היות הקולנוע מדיום עמוק ורובדי יותר, המתפרש על זמן ולא רק על מרחב דו מימדי. בקולנוע שהוא מדיום אמנותי, צירוף שוטים שונים וסצינות יוצר סיבתיות, סיפור ומסר מורכבים. לעומת זאת הכרזה, השייכת לעולם הפרסום, צריכה להיות בעלת מסר ברור ומיידי. גם הסיפור שמספרת כרזה צריך להיות תמציתי. אמן הכרזה החליט לאחד את העלילה לכדי שני סמלים עיקריים – החלוצים העולים על הגבעה, והתחייה המחודשת של העץ המסמלת את תחיית העם.

     

    ב. כעת אשווה בין הסרט והכרזה לתמונה אחרת: [נספח 16 ] – "לעבודה" מאת זולטן קלוגר, 1937 (להלן "הצילום"). ייתכן כי צילום זה מבוים, והוא נוצר כ 23 שנים לפני יצירת הכרזה. בתמונה זו אנו רואים קבוצה של נשים הצועדות בסך במעלה גבעה טרשית, לבושות בגדי עבודה ואוחזות בכלי עבודה חקלאיים שונים: מעדרים, טוריות, אתים. חלק מהנשים לובשות מכנסיים, וכיסויי הראש אינם כובעים אלא מטפחות. בניגוד לכרזה ולשוטים הראשונים בסיקוונס הפתיחה בסרט, "זהות" ההולכים אינה ידועה. ובדומה לשוטים אחרים בסרט, אפשר להבחין בפניהן אשר מביעות שמחה, התלהבות, והסכמה עם ייעודן. אך בשונה מהסרט, המראה את התפוררות הקבוצה על ידי קשיים עם הזמן, התמונה מספרת מצב סטטי של אחידות דעים ושמחה. השוני העיקרי בתמונה הוא בטון הפמיניסטי יותר, שכן בכרזה ובסרט נכחה אישה אחת, ותפקידה בסרט היה עבודות בית וילודה. נשים אלה אוחזות בכלי עבודה ולבושות מכנסיים, ולכן אפשר להניח כי הן עובדות עבודת כפיים (שהייתה שמורה בעבר לגברים) וכי הן עצמאיות. הגישה כלפי הסביבה מאוד דומה לסרט ולכרזה – בכל שלושת העבודות ישנה ארץ אשר עומדת "מתה" ו"נטושה", ומחכה ל"גאולתה". המסר הסוציאליסטי-ציוני של שלוש היצירות הוא שהגאולה תלויה בכיבוש ובעבודה שיתופית, מכיוון שרק על ידי הקומונה, ה"ביחד", והעבודה העברית, יוכל הישוב היהודי להחזיק מעמד ולשגשג.

     

     

    ''

    נספח 16 – אברהם מלבסקי, "לעבודה", מעלה החמישה 1937, ארכיון הצילומים של קרן קימת לישראל.סריקה מתוך: סלע, רונה, 2001, צילום בפלסטין/ארץ ישראל בשנות השלושים והארבעים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב.
    התמונה למטה: הגדלה.

     

    ''

     


    ג. להשוואה אחרונה והשונה, אבקש לעמת את שלושת היצירות השונות עם יצירה שונה בעליל- ציור שמן של נחום גוטמן בשם "רועה העזים" משנת 1930 (להלן "הציור") [נספח 17 ]. בציור זה ישנה דמות אחת אשר נוכחת/נעדרת מן הכרזה והסרט, ומופיעה על דרך ההנגדה והשלילה בסרט. זוהי דמות ה"אחר" של הדוקטרינה הציונית – הערבי, ונוף הארץ שסביבו.

    בציור זה, המצויר בסגנון ארצישראלי פרימיטיוויסטי[32] בקווי מתאר ברורים, אנו רואים דמות שאפשר להניח שהיא מייצגת דמות  ערבי (גם בגלל הכובע וגם בגלל העור הכהה) אשר צועד עקב בצד אגודל בפוזה ארכאית (באופן דומה לציורים מצריים עתיקים). כמו בכרזה, לציור יש אווירה מיסטית, חלומית, כמעט מיתית, גם בגלל ההעמדה שלו, וגם בגלל שפע הסמלים אשר סובבים אותו כגון בניינים בעלי אופי ערבי במרחק (כולל צריח מסגד), שמש מבעד לעננים אשר איננה מאירה את החושך האופף את התמונה, ים כחול עמוק, גמלים ועיזים. גם הכרזה אפופה בחושך, אך בניגוד לציור המציע עולם מיסטי שלם ומגובש, הכרזה מציגה חושך מאיים של ארץ אגדית ומעוותת.

     

    ''

    נספח 17 – נחום גוטמן: "רועה העיזים", שמן על בד, 1930


    בציור, פני הדמות גלויות, צבעי בגדו והכד אשר הוא נושא מוארים כל כך, עד שנדמה כי האור יוצר מתוכו גובר על אור השמש מאחוריו, ומאיר את כל האובייקטים אשר סביבו. גם בכרזה וגם בסרט, הנוף השומם שולט על ההולכים בתוכו. בתמונה המצולמת של קלוגר הפועלות שולטות על הסביבה, זאת מכיוון שהתמונה מאדירה אותן על חשבון הנוף. המסגור ההדוק של הציור של גוטמן מסביב לגופו של הצועד, נותן תחושה כי כל הנוף מתייחס אליו, והוא שולט בו. הערבי בציור, כמו החלוצים והחלוצות ביצירות האחרות שנידונו לעיל, הוא אדם פעלתני, אקטיבי. הוא הולך ומוביל את העזים, ואיננו מובל. האטריבוטים שלו כגון בגדים, מקל הליכה, כד, כובע, עזים משדרים סימני ציוויליזציה אך עם זאת – קשר חי לנוף שמסביבו. מבנה גופו משדר בטחון, רגליו עבותות, וכפות רגליו היחפות דורכות על הארץ החשוכה ללא מאמץ. אפשר להשוות בטחון זה לתצלום החלוצות של קלוגר. בניגוד לכך אפשר להצביע על החלוצים בכרזה ובסרט, אשר במובן מסוים נושאים איתם את סימני הגלותיות היהודית המתאפיינת בחולשה, מסכנוּת, אשר הציונות כה בזה לה – החלוצים לא שולטים בנוף עד סוף הסרט, ובטח שלא בכרזה. בניגוד ליצירות האחרות, הערבי הולך לבד – הוא אינו חלק מהחזון הציוני הסוציאליסטי.


    מן המוטיבים הברורים אשר ציינתי לעיל, מוטיב אחד חסר בציור, והוא מוטיב התחייה ממוות. בניגוד ליצירות האחרות המצביעות על ארץ מתה אשר יש לגאלה, עולמה של הדמות הוא עולם שלם, חי, חושני ומלא צבע, ואין בו צורך בגורם מחייה או בסמלי תחייה. אפשר להשוות הבדלים אלה להבדל בין הנרטיב הציוני שעסק בגאולת הארץ, לבין הנרטיב הפלסטיני אשר נבנה מאוחר יותר בספרות ובקולנוע הפלסטיני, בדבר גן עדן פלסטיני אבוד, חי ושוקק, אשר נהרס ותושביו הוגלו על ידי הציונים.

     

    מדוע שצייר ציוני אשר עלה לארץ ישראל מאירופה יצייר דמות ערבית בכזה הדר, שעה שבאותה תקופה רווחה הרוח הקולוניאליסטית אשר נוטה לזלזל בתושבים הילידים? בשנות העשרים היה גוטמן צייר אשר הושפע מאוד מנופי הארץ ומתושביה, ומדוקטרינות ציוניות הגורסות כי ישנו קשר ישיר בין היהודים לאבותיהם שחיו בארץ ישראל. החלוצים רצו להבדיל עצמם מן היהדות ה"גלותית" דרך הקשר הישיר לאדמה. הפאתוס הציוני-יהודי השתנה לפאתוס ציוני-עברי. הציירים האמינו שהערבים קרובים ביותר לאבותיהם העבריים, ודרכם ודרך הנוף חיפשו את הקשרים לארץ. הדבר התבטא בציורים מיסטיים העוסקים בנוף הארץ-ישראלי ובדמות הערבי.[33] בראיון ("ציור ופיסול", 1973) מעיד גוטמן: בעגלונים הערביים... ראיתי קו ישיר של התבטאות, של מראה עיניים אל גיבורי התנ"ך שלנו... אהבתי את הערבים יותר מאשר את הטיפוסים של שלום עליכם".[34] מגמה זו תשתנה בעתיד, עם התגברות הסכסוכים בין האוכלוסיות היהודיות והערביות-מקומיות בארץ ישראל, מה שהוביל לשברון חלום ההזדהות וההתמזגות עם הנוף, והחזיר מגמות ציוניות קולוניאליסטיות שהפכו לקונצנזוס. ניתנת לויכוח ההנחה כי גוטמן לא חף מאיפיונים אוריינטליסטית, מכיוון שאת הערבים הוא מתאר כיצורים חושניים ומיניים. לפי אדוארד סעיד, ההשקפה האוריינטליסטית נוטה לצייר את ה"אחר" כצביר תכונות מוקצות ומודחקות חברתית. אחת מהם היא התכונה של חושניות ומיניות.[35]  

     

     

    לסיכום, הכרזה ושאר היצירות מסמנות בעצם סוג של קו כרונולוגי במחשבה הציונית –
    הכרזה והסרט לקוחים מתקופה בתחילת שנות השישים, שבה הרגישו המוסדות צורך לחזק ערכים ציוניים-סוציאליסטים-קולוניאליסטיים, בזמן שדעת הקהל הישראלי החלה לפזול לצורות בידור וצורות חיים מערביות יותר. מוקדם יותר, בשנות השלושים, לאחר התגברות הסכסוכים והתעצמות החברה הציונית, צולמה תמונתו של זולטן קלוגר אשר מתעדת את דור ה"צבר", אשר עומד בסתירה לדמות הערבי, והוא נחשב ל"ילידי" יותר מאשר העולה ה"עברי". מוקדם יותר, בסוף שנות העשרים, צויר "רועה העיזים" של גוטמן, המאזכר את ההתלהבות ה"עברית" של הציונים מן העליה הראשונה ועד לסוף שנות השלושים מן הנוף הארץ-ישראלי ומתושביו הילידיים וה"שורשיים"– הערבים.

     

     

     

    5. סיכום

    לסיכום, הכרזה מנסה לספר את סיפור הסרט לקהל היעד הפוטנציאלי ולחזק את מעמד האידיאולוגיה הציונית, על ידי חקירה וחיזוק של הנרטיב הציוני של העלייה הראשונה. בכרזה מועבר המסר הציוני של תחיית העם היהודי על ידי התיישבות שיתופית וחקלאות בארץ. במקביל מחוזק הדימוי הציוני של תחיית הארץ המתה, המצפה לבעליה מתוך חשכת חורבנה. המסר הוא שקשייהם והישגיהם של החלוצים הניחו את היסודות לדורות הבאים.[36] הדמויות המסמלות את העלייה הראשונה, הולכות על גבעת טרשים בשקיעה המצוירת במשיכות מכחול אקספרסיביות ומאיימות. כאשר כמעט לא נותר אור, מסמלת השקיעה והנוף המצויר בצבעים עמומים את הקשיים העתידים לבוא לאנשי עלייה זו בכלל, ולקבוצת העשרה בפרט. ציור העצים המתים מעצים תחושה זו. ציור צלליות דמויות ההולכות בטור מונע התרכזות בפרט, ומכוון את הצופה להתרכז במסר של חברה מגויסת למען הכלל. מוטיב התחייה של ענף הזית מתוך גדם עץ הזית מסכם את רצונו של היהודי להכות שורשים באדמתו.

     

     

     

     

    רשימה ביבליוגרפית:

    1. גרסיאלה טרכטנברג, המזרח והחברה הישראלית, בקדימה, המזרח באמנות בישראל (קטלוג תערוכה), ירושלים: מוזיאון ישראל, 1998, עמ' 33-46. (מתוך אסופת המאמרים של הקורס) 

    2. רגב, מוטי, מבוא לתרבות הישראלית, בשביט, זאב; יער, אפרים (עורכים), מגמות בחברה הישראלית, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2003, עמ' 285-360 (מתוך אסופת המאמרים של הקורס) 

    3. מישורי, אליק, 2000, שורו, הביטו וראו, איקונות וסמלים חזותיים ציוניים בתרבות הישראלית, תל אביב: ספריית אפקים, עם-עובד, תש"ס. 

    4. גרץ, נורית, תשנ"ג 1993 - תשנ"ח 1998, סיפורת עברית חדשה ועיבודיה לקולנוע האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב 

    5. שוחט, אלה, 1998, נרטיב על/קריאת ביקורתיות: הפוליטיקה של הקולנוע הישראלי בתוך גרץ, נורית; לובין, אורלי; נאמן, ג'אד (עורכים) מבטים פיקטיביים - על קולנוע ישראלי, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, עמ' 44-66 

    צימרמן, משה, 2003, חור במצלמה, רסלינג, תל אביב 

    6. סלע, רונה, 2001, צילום בפלסטין/ארץ ישראל בשנות השלושים והארבעים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב

    7. שניצר, מאיר, 1994, הקולנוע הישראלי, כנרת, תל אביב, עמ' 50, 379 

    8. 1977, בתוך שחם, דוד(עורך) בריטניקה לנוער, אנציקלופדיות לנוער בע"מ, תל אביב;
    "זית", כרך ז', עמ' 7
    "ישראל, מדינת", כרך ח', עמ' 159-158

    1. 9. תמוז, בנימין, 1980, "סיפורה של אמנות ישראל", הוצאת מסדה, גבעתיים


    הדימוי של הכרזה לקוח מ:
    הרוש, נלה, פרקש, אהרון, 2004, חיים בסרט - אלבום הכרזות של הקולנוע הישראלי 1913-2004, גלריה פרקש, יפו (תל אביב-יפו)

     

     

    [1] אותיות סאנס-סריפיות: אותיות נטולות העוקצים, אשר נחשבות מודרניות יותר מהאותיות ה"סריפיות" (ראה הערה 3). ייתכן שכל האותיות בכרזה, חוץ מהאותיות של שמות השחקנים, הן אותיות שנוצרו במיוחד למען הכרזה בקליגרפיה ולא בפונט עברי ממתכת יצוקה.

    [2] מברשת יבשה – טכניקת ציור לפיה משתמשים במברשת עם הספוגה במעט צבע בלבד וללא חומר מדלל, מה שיוצר משיכות מכחול מקווקוות ומפוזרות.

    [3] אות עברית סריפית היא אות שיש לה משיכה קלה הדומה לקוץ מצד שמאל למעלה המכונה "תגית". התגיות הם שאריות קליגרפיות המופיעות גם באותיות לדפוס.

    [4] ראה הערה 2

    [5] "גפיר" הוא שם תואר לשוטרים בפלסטינה, ששרתו תחת האימפריה העות'מנית במאה ה-19 עד המאה ה20, ומאוחר יותר תחת האימפריה הבריטית [ירון]

    [6] שניצר, 1994

    [7] מישורי, אליק, 2005, "סמלים חזותיים ציוניים בתרבות הישראלית – מדריך למידה", 10594, האוניברסיטה הפתוחה, רעננה.

    [8] בריטניקה לנוער, 1977, כרך ח', עמ' 158

    [9] בריטניקה לנוער, 1977, כרך ח', עמ' 159

    [10] שוחט, אלה, 1998, עמ' 45.  

    [11] שוחט, אלה, 1998, עמ' 52.  

    [12] מישורי, אליק, 2003, עמ' 103

    [13] רגב, מוטי, 2003

    [14] אבן-זהר איתמר, 1980. "הצמיחה וההתגבשות של תרבות עברית מקומית וילידית בארץ ישראל, 1948-1982", קתדרה, לתולדות ארץ-ישראל ויישובה 16, עמ' 165-189

    [15] בריטניקה לנוער, 1977, כרך ז', עמ' 7

    [16] ספר דברים, פרק ח', פסוקים ז'-ח'

    [17] ספר שופטים, פרק ט', פסוקים ח'-ט'

    [18] בריטניקה לנוער, 1977, כרך ז', עמ' 7.

    [19] מישורי, 2003 עמ' 13, 228 (מתוך ציטוט של דוד אוסטר בנוגע לסמל עיריית ירושלים).

    [20] מישורי, 2003 עמ' 318.

    [21] בריטניקה לנוער, 1977, כרך ז', עמ' 7.

    [22] בר, עמוס, 1986, 100 טיולים ראשונים, כנרת, כנרת, עמ' 21 .

    [23] האמירה מיוחסת לישראל זנגוויל, פעיל בתנועה הציונית במאה ה-19. מתוך שוחט, אלה, 1998, עמ' 56.

    [24] Said, Edward, 1978, Orientalism, Vintage-Books, USA.

    [25] שוחט, אלה, 1998, עמ' 59.

    [26] שוחט, אלה, 1998, עמ' 56.

    [27] שוחט, אלה, 1998, עמ' 48-49.

    [28] סלע, רונה, 2001, עמ' 26

    [29] שניצר, מאיר, 1994, עמ' 379

    [30] צימרמן, משה, 2003, עמ' 60

    [31] צימרמן, משה, 2003

    [32] תמוז, 1980, עמ' 46

    [33] תמוז, 1980, עמ' 47

    [34] תמוז, 1980, עמ' 39

    [35] Said, Edward, 1978, Orientalism, Vintage-Books, USA

    [36] Kronish, Amy, 1996, World cinema: Israel, flicks books, Wiltshire, England, page 27

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/7/10 12:40:
      היי איה, תודה רבה!! איך זה שאת בדמרקר? יש לך בלוג כאן?
        7/7/10 09:06:
      פוסט מרתק, תודה ששיתפת! מאוד אהבתי את העומק המחקרי שהגעת אליו. תמיד כיף לראות איך עיצוב נוצר מתוך תקופתו ולא בחלל ריק.