בעידן האינטרנט, העולם הצטמצם למינימום הכל בקליק וכמובן גם היכרויות. עד לא מזמן שמחתי מהעובדה שאני לא שם בחוץ, מחפשת.

והינה גם אני ממש לא מזמן הצטרפתי לשוק הפנויים-פנויות ועכשיו משהתפניתי לחשוב על הנושא גיליתי שבעשר השנים האחרונות עולם הדייטינג השתנה והגדיר עצמו כמעט מחדש. 

בעברי כרווקה כמעט ולא יצאתי לפגישה עיוורת, היחידה שהיתה התגלתה ככשלון שלא רציתי לחזור עליו, לפתוח כרטיס באתר היכרות היה ממש לא באופציה, ונראה כאקט של נואשות. 

בזמן שעבר מאז שמעתי על עוד ועוד חברים שהצטרפו לאתרי היכרויות. 

השבוע הציעה לי חברה לפתוח כרטיס בג'יי דייט, עדיין הסתכלתי עליה במבט מופתע, מה? ולמה? אני עוד לא עיכלתי את עובדת היותי פנויה להיכרויות ובטח ובטח אני עדיין לא נואשת..

כן - אני, שעובדת על תוכנות מחשב מתקדמות, שכל שם גורם לי להקליד חיפוש בגוגל, שמורידה (בעוונותי על תשפטו) באימיול... ועדיין לא מקבלת את האפשרות של דייטינג באינטרנט. כן, אני מודעת לאפשרויות הגלומות ואם אני פנטזיונרית אז זה בכלל יכול לענות על הפנטזיה של לפגוש את הנפש התאומה שלי אי שם בקצה העולם.

אבל עדיין, הקלדת הפרטים שלי בדף באינטרנט פרוש לעיני כולם, תמונה דו מיימדית שלא מעבירה שום אנרגיה או תחושה, היובש והישירות, ההצהרה שזה למטרות דייטינג, כל זה לא משאיר טיפת מקום לספק, למתח או רגשנות.

האינטרנט פתח והקטין את העולם, אבל אנחנו סגורים בחדר מול מסך המחשב ובודקים תמונות של בחורים/ות.

ואם נעבור ללשונה של קארי בראדשואו:

בעולם המיידי של האינטרנט, אני תוהה ... האם נותר מקום לרומנטיקה?