כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    מלים ארוגות

    בשירים שאותם אנחנו שרים
    חליל,
    ובחליל ששוכן בנו
    אש,
    ובאש אותה אנו מבעירים
    עוף חול ירוק
    ובקינת עוף החול
    לא הבחנתי
    בין אפרי
    לבין אבקך

    מחמוד דרוויש


    ותודה ליואב ששלח לי...

    ארכיון

    מחברת אדומה - 9

    46 תגובות   יום רביעי, 7/7/10, 13:59

     

    ''

     

     

    כל כך הרבה פנים יש לי.

    במדרגות, כשאני ממלאה את כלי המים של החתולים ומחייכת שלום לשכנה מהקומה הראשונה.

    כשאני ממיינת את הגרביים שיצאו לחים ממכונת הכביסה ומחפשת את להן את בן זוגן כדי לתלות זה ליד זה. אני עושה את זה בשקט, בלי להוציא מלה מהפה, כל כך רגילה כבר, וכל כך בידיעה ברורה שלפחות זוג אחד יישאר לא שלם.

    כשאתה נכנס מהעבודה ומניח את התיק בצד ושואל מה העניינים ואני עונה בקול רגיל שהכול בסדר.

    ולפעמים, כאשר אני מגיעה מהקניות עם תא מטען מלא סלים מהסופר ומבקשת ממך בטלפון מהדרך, שתצא לעזור לי להכניס את הדברים הביתה כי אני עייפה נורא.

    כל כך הרבה פנים.

    ואף אחד מהם לא האמיתי לגמרי. לא השלם.

    אני חוזרת למחברת. שם אני לומדת להכיר מישהי אחרת. שם אני מציירת מישהי אחרת עם חיים אחרים, שאולי הייתה פעם ואולי לא, שאולי אין לה כל תכלית מלבד למלא את תפקידה בתזזית שגועשת בתוכי. ואולי באיזשהו אופן נעלם יש לה קשר אלי, ואני עדיין לא מבינה מה הוא.

    לא.

    אני לא רוצה לכתוב על עצמי, אני עייפה. אני רוצה להתקפל רק לחמש דקות מתחת לשמיכה שלי ולכסות את הראש, לעצום עיניים חזק ולעצור את הנשימה לזמן הכי ארוך שאוכל, כדי שהנשימה הבאה אולי תמלא אותי סופסוף.

    ואז אפתח את המחברת ואמשיך לכתוב.

    מפני שאני לא רוצה לכתוב עלי, מסתכלת מבחוץ על הישיבה השקטה שלנו בערב מול הטלוויזיה, חדשות, סרט, תכנית בערוץ ההיסטורי, ואומרת לעצמי – איך זה שאתה לא רואה שהספל הזה שאני מחזיקה ביד, עם הקפה הרותח, איך זה שאתה לא רואה שעוד רגע הוא יוטח בכל הכוח אל הקיר שממול, ויתנפץ לחלקים חדים, ואלפי טיפות חומות של קפה יותזו מסביב.

    בלי שתרגיש בתנועת היד שלי אני נושמת עמוק ומניחה שתי אצבעות בחיבור של הצלעות. שם ציירתי את הפנינה הלבנה, הזוהרת, המחוברת בחוט טורקיז הכי חזק בעולם. והיא מפזרת זהרורי פירורים של אור חמים ואני מנסה, כל כך מנסה, לראות אותם מקיפים אותך ואותי, ועוטפים אותך, ואולי גם אותי, בשכבה שומרת. כמו קרום עדין וחזק, שימשיך להגן על שנינו מפני כל רע.

     

    20.4.2003

    יום ראשון בבוקר, חול המועד פסח

     

    אלכס שלי,

    ניסיתי אולי חמש פעמים כבר להשיג אותך בטלפון הבוקר, יום ראשון אצלך, אמור להיות רגוע יותר, אבל אתה לא עונה. וכאן חול המועד והילדים עדיין אצל ההורים שלך, אני מנסה להבין למה כל כך נלחצת מהרעיון שצץ לי, שבעצם אני לא מבינה למה לא באתי להיות אתך באוקספורד בחול המועד, הכי גם אצלי חופש, לפחות יחסי.

    הרי לא אמרתי שארזתי מזוודה והזמנתי כרטיס, למה התרגזת כל כך פתאום?

    קרה משהו? יש משהו שאתה לא מספר לי עליו? אתה עסוק עד כדי כך שלא נוכל אפילו לטייל טיול פארק או לשבת באיזה בית קפה באוניברסיטה שלך?

    אני לא מזמינה כרטיס. אתה יכול להירגע. אימא שלי מחזירה את דידי ואיילה מחר אחר הצהריים והיא תישאר אתי כמה ימים כדי לעזור לי להתחיל לעבור על ארונות הבגדים של הילדים ולמיין אותם. אני לא מסוגלת לעשות את זה לבדי, והיא, עם הפרקטיות שלה ממש משוועת שאבקש ממנה לבוא. אולי אם נתחיל יחד יהיה לי קל יותר להמשיך.

     

     

     

    יום שני בבוקר, חול המועד פסח

    21.4.2003

    משהו מרגיש לי לא טוב, אלכס. התעוררתי מוקדם כל כך הבוקר, עדיין היה חושך בחוץ, לא הצלחתי להירדם. קמתי, הכנתי קפה. חיפשתי סרט טיפשי באיזה ערוץ אופרות סבון בטלוויזיה רק כדי להעביר את הזמן. למה לא שמעתי ממך כלום אתמול? למה לא התקשרת, למה לא שלחת לפחות מייל קצרצר. כאילו – כאילו פתאום אני לא מבינה מה קורה. הבחורה החדשה, העובדת הסוציאלית שאמורה להחליף אותי ב"מרכז האישה" התחילה את עבודת החפיפה שלה אתי בשבוע שלפני פסח, פגשתי אותה בבית קפה בפעם הראשונה, והיא נראית לי חסרת ניסיון אבל עם מספיק מוטיבציה ללמוד ולנסות הכול, ובכל זאת זה לא מה שמדאיג אותי. אם כך כל ההכנות לנסיעה ממשיכות לפי מה שקבענו. מה שלא קבענו זה שאני ארגיש ככה. ואני לא יודעת להסביר לך איך זה ה"ככה" הזה. המיילים שלך מלאים מלים, אתה מספר על החדר, על השולחן, על העצים מחוץ לחלון. אתה מספר על אנשים שאתה פוגש, על בתים שאתה רואה. אתה מספר על הקשר שיצרת עם אחת הקהילות היהודיות באזור האוניברסיטה כדי להתחיל לחפש גן מתאים לאיילה, ומסגרת נכונה שתתאים גם לאוהדי, אתה עונה לכל השאלות שלי כאילו שלחתי לך שאלון מפורט. ואני מרגישה משהו אחר. השקט בבית טוב לי, נעים לי שהילדים לא היו כאן בסופשבוע, נעים היה לי לדעת שמישהו אחר דואג להם, אבל פתאום השקט הזה מחריש אוזניים, ואני לא יודעת להגיד מה מציק לי.

    אתה מציק לי. אתה רחוק. אני לא מרגישה אותך. אני לא רגילה לא להרגיש אותך. אני דואגת. משהו קורה ואני צריכה שתכתוב, שתתקשר, שתגיד לי בטון המלגלג שלך – את עם הדרמטיות שלך. תרדי מזה, הכול בסדר.

    בזהירות בזהירות אני זורקת לך מחשבה. אל תתחרפן ממנה, אלכס, אני פשוט מתגעגעת. פסח תכף נגמר, עוד חודש ומשהו נוחת עלינו שבועות. אני אשים את הקטנים אצל הורי ואבוא אליך לכמה ימים. יומיים, שלושה, לא יותר. אני צריכה לראות אותך, צריכה להניח ידיים על הגוף שלך. אני פשוט מתגעגעת. נשבור את התקופה הזאת של שלושה החודשים האינסופיים האלה. זה יעשה הכול טיפה קל יותר.

    כי אני דואגת.

    ואין לי מושג למה.

    תתקשר, בבקשה תתקשר, גם אם יוצא לך להגיע לטלפון רק באמצע הלילה.

     

    אני.

    דרג את התוכן:

      תגובות (46)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        5/2/11 10:33:

      עדית !!

      מה שכתבת זה מסע לתוך הנפש...

      לתוך נפשך...

      הססגונית בטירוף

      עוצם את עיניי

      מרגיש לי את התמונה מלאת אורות בהירים וכהים שציירת ביד אומנית...

      ואלכס והילדים...

      אהבתי

       

        31/12/10 15:40:
      אלכס הזה, אל תתני לו לקחת.
        31/12/10 10:32:
      אמיתי, שורט...
      שיבואו ימים טובים...ואם כבר הגיעו שישארו...
        26/12/10 22:36:
      יפה, אמין, לא מתימר
        25/12/10 11:05:
      עדית יקרה
      כמ תמיד נפעם מכתיבתך המיוחדת בדרכך שלך מצליחה לקחת א הקוראים למקומות ולתחושת ומרגישים שאנחנו בתוך הסיפור אמשיך לעקוב באהבה
      שבת נפלאה
      מהלב
      ירין
        25/12/10 01:09:
      כל כך יפה שבא לבכות... התגעגעתי
        24/12/10 21:58:
      מסכים שקשה הגעגוע.
        20/12/10 21:25:

      צטט: אלכס האריה 2010-12-20 02:23:36

      ''

      האריה שאהב תות? 

        20/12/10 02:23:

      ''
      הוספת תגובה

        27/11/10 09:00:
      קצת מאוחר ואולי כבר טוב ואולי הסערה חלפה,
      הסערה בפנים שכלפי חוץ כנראה לא רואים...
        16/8/10 16:30:

      דיתי יקרה,

      מדגדגות לי בקצות האצבעות תובנותייך. מרתקות הכניסות והיציאות מתוך עולמך.

      כתיבתך מרגשת אותי !

      תודה לך חיוך

      ליאורה

        7/8/10 09:40:
      את הפוסטים שלך אי אפשר לקרוא כלאחר יד, למהר. והנה סוף סוף התפניתי מעט וחזרתי אל כל המחברות אחת אחת והתענגתי על יצירת ספרות מדהימה שמלווה אותי. תודה מתוקה.
        18/7/10 14:18:
      דיתי יקירה,
      אין ולא היה מעולם מטרד בדברים שאת כותבת,הם יוצאים מהלב ומתחברים ישירות לנימים הכי רגישים של הלב שלי,
      כאילו שאת מתארת את תחושותי אני,אז בבקשה שלחי לינקים
      והמשיכי לכתוב.
      הכד אמנם נשבר לרסיסים...
      אך יש כד חדש,וממנו נשתה
      לרוויה.
      אוהבתתוך
        17/7/10 15:27:
      הדילמה הנוראית הזו...
      מצד אחד יודעת שכבר נגמר
      וצריך להתחיל ולאחות את השברים
      ומצד שני התקווה, הבלוף העצמי, שהנה
      תשוב לקולו הנימה ההיא הידועה
      והכל שוב יהיה בסדר...

      כתוב ברגישות עצומה
      כמו שרק את יודעת.
        12/7/10 15:54:
      מותקית,אני רוצה לצטט את טימפי, תמי, שרה ועוד.
      אמור לי מי מגיביך ואומר לך מי אתה...:)
      כולם צודקים וחכמים ורואים לתוך המילים העדינות וחזקות שלך.
      נותר לי רק להוסיף שלדעתי הספל כבר הוטח, כעת נותר לראות איך אוספים את הרסיסים.
      אי אפשר להחזיק יותר מדי זמן בכוס הזו, בסוף היא שורפת מישהו,
      נשיקות מכאן ועד לעיר הקודש הקיצית
        12/7/10 08:46:
      אני לא עקבתי אחרי כל המחברות האלה שלך אבל אני אוהבת אותך...תמיד.
        11/7/10 17:47:
      אם הוא לא רואה שבעוד רגע ספל הקפה יוטח אל הקיר זה מפני שהיא לא מראה לו. מבפנים סערה ובחוץ היד, כנראה, אפילו לא נקמצת, פרקיה מלבינים, מסביב לידית. היא מתקיימת דרכו. הזמן הזה בלעדיו הוא לה הזדמנות פז ללמוד איך להסתדר בלעדיו ועכשיו מסקרן לראות מה היא תעשה עם זה.
        11/7/10 12:34:
      יש כאלה שלא "רואים"
      וזה נורא!
      כי הם מעצבנים.
      הסצינה הזו עם הקפה ביד
      כל כך חזקה
      כל כך אמיתית
      פצצה מתקתקת
      לאט לאט
      ומגיע היום
      שהיא מתפוצצת.

      ועכשיו
      נזכרתי במחבת
      שהחזקתי ביד , פעם מזמן
      ולא התאפקתי
      והעפתי והטחתי
      והוא נחבט
      והיה למזכרת....
      ממנה לא נפרדתי.
      יש ויש רגעים כאלה שבא לתלות הכל על מסמר
      דק וחד על הקיר
      לייבוששששש.
      ממי יפה
      אני רואה ומרגישהאותך
      כי את נוגעת בנימי הנשמה.
      ושילכו לעזאזל
      כל אלה שלא !
      כי את מתנת אל.
        11/7/10 10:14:
      אחותי היפה, הנהדרת.
      טוב שאת שולחת לינקים, ככה יודעים שיש לך מחשבות חדשות , שסידרת אותן במילים, וכולם יודעים שהמחשבות שלך יותר מפנינים.
      גם אם הקפה מקרטע ורופס, את מצליחה לשלוח משהו שנתפס, שתופס.
      הלינקים האלה מגיעים, או שפתחים אותם, או שמתעלמים.
      ואת אומרת מראש: מתנצלת אם זה מפריע, מי שלא רוצה לקרוא לא צריך, וזה מקובל.
      זאת, הגיבורה הספרותית שלך,
      עדין לא הגיעה לרמת הפירגון הזאת. היא עדיין מחכה שיפתחו לה את הלינק השלה, ועדיין לא יכולה להכיל שהאהבל בצד השני , לא מעוניין. אני יכולה להגיד עליו הרבה, על אלכס. אבל הוא מרגיז אותי. בעיקר כי הוא לא מבין שבזמן שהוא מתחרבש עם עצמו, ומוצא פתרונות לא ישרים,איך לעזוב אך להשאר, למשוך אך לדחוף ,להיות אך לא להיות,
      הנפשות שמולו עוברות גהינם.
      אני כועסת עליו ,כי יש לי אמפאתיה לגיבורה שלך. או לגיבורה של הגיבורה שלך, אנא עארף, סיבכתותי.
      אין מה לעשות, אני לא מצליחה להזדהות עם אלכס הזה.
      הוא באמת דומה לגרב בעיניי(אולי גרב צבעוני ויפה, לא חשוב) , תלוי על חבל, ריק, ולעד מחפש את הבתזוג שלו...
      הגיבורה של הגיבורה שלך, עוברת שלב מאוד מוכר של טרם מודעות. אני , בא לי לעמוד מולה ולהגיד לה, יאללה איתך, תפתחי את העיניים כבר. את לא רואה עם מי יש לך עסק? את לא מבינה שהוא לא שם,וזהו?
      הוא לא שם יותר.לכי הלאה,ממי, מגיע לך טוב יותר. ואין מה למהר , יש מספיק.ויש עוד, ולפעמים יותר טוב אפילו להיות לבד .
        10/7/10 22:51:

      .  1

      כל כך הרבה פנים יש לי.

      ואף אחד מהם לא האמיתי לגמרי. לא השלם.

      .  2

       – איך זה שאתה לא רואה שהספל הזה שאני מחזיקה ביד,

      עם הקפה הרותח,

      .  3

      איך זה שאתה לא רואה שעוד רגע הוא יוטח בכל הכוח אל הקיר שממול,

      בלי שתרגיש בתנועת היד שלי אני נושמת עמוק ומניחה שתי אצבעות בחיבור של הצלעות. שם ציירתי את הפנינה הלבנה, הזוהרת, המחוברת בחוט טורקיז הכי חזק בעולם. והיא מפזרת זהרורי פירורים של אור חמים ואני מנסה, כל כך מנסה, לראות אותם מקיפים אותך ואותי, ועוטפים אותך, ואולי גם אותי, בשכבה שומרת. כמו קרום עדין וחזק, שימשיך להגן על שנינו מפני כל רע.

      .

       וה"כחולה" אגב, דואגת בצדק.

        10/7/10 21:50:

      דיתי,

      קראתי ברצף את הפרקים 8 ו-9.

      כאשר סיימתי לקרוא פרק 8 , הייתה לי הרגשה שהסיפור הזה קופא על שמריו. פרק 9 הכניס אותי לנחשול של ספקולציות ואהבתי אותו.

      יקירתי, הסיפור נמשך כבר די הרבה זמן ואולי הגיע הרגע להכניס אותו להילוך גבוה :)

      תודה,

      לולה

        10/7/10 19:32:
      עדית
      הפעם קראתי רק את החלק הראשון האדום.
      אשוב לחלק השני מאוחר יותר.
      בקשר לראשון:
      התאור של חיים שנמשכים בשקט, כשבפנים יש צעקה ורעד גדול, נעשה יותר ויותר חזק בסיפור הזה שלך.
      תודה, אשוב ()
        10/7/10 13:18:

      כל כך הרבה פנים יש לי

      ''
      ''
      ''

      אישה מחללת

      ''

      אתה מספר על החדר, על השולחן, על העצים מחוץ לחלון. אתה מספר על אנשים שאתה פוגש, על בתים שאתה רואה

       

      קוואפיס

      החדר הזה, כמה יפה מוכר לי.

      עכשיו גם הוא וגם החדר הסמוך

      משמשים כמשרדים. הבית כולו

      מושכר לסוכנים, לסוחרים ולחברות.

       

      החדר הזה, כמה יפה מוכר לי.

       

      בקרבת הדלת, כאן עמדה ספה

      ולפניה מרבד תורכי קטן.

      למעלה, מדף עם שני כדים צהובים-

      מימין- לא: ממול- ארון עם ראי.

      במרכז ניצב שולחן עליו נהג לכתוב

      ושלוש כורסות קש גדולות.

      מתחת לחלון עמדה מיטה

      בה התעלסנו פעמים רבות כל כך.

       

      החפצים המסכנים הללו, היכן הם

      עכשיו.

       

      מתחת לחלון עמדה מיטה

      קרני השמש של אחר הצהריים הגיעו

      עד מחציתה.

       

      אחר צהריים אחד, בארבע, נפרדנו

      לשבוע אחד בלבד... אבוי אותו שבוע

      עתיד היה להימשך לנצח נצחים.

      ''

      דיתי אהובה,
      פרק מצויין בהתפתחות הדמות הנשית. איפשרת לי להכנס לעולמה,לגעת בה ,במחשבותיה, בהתנהגויותיה, בחושיה, בגעגועיה. למרות המרחק, הצלחת להמחיש את הדמות מול עיניי בשני המכתבים. היא חשה את הפתיל של המתח החוצה מרחק ורגשות.


      משהו עובר על אלכס,הוא נלחץ כמו לימון סחוט והיא רוצה רק לגעת בו לממש את הזוגיות לפני שמצאו בית. לחוות אותו מעבר לנימיה. כי המרחק אינו מקרב אך האהבה יודעת לפייס את הגוף המתגעגע. פרק נפלא אהבתי את נגיעותייך ונגיעותיי. מעניין מכאן לאן תתפתח העלילה ואולי נגלה את ההתמקדות בדמות המשנית אלכס, ככל שהוא משני, מוזכר מעט, דמותו מבליטה את יופיה ועוצמתה של הדמות הנשית, שהיא לא דמות מסיפור מתפתח משבוע לשבוע, היא עולם ומלואו שצומח מתוך שיגרת חיינו.תודה לך ושבת נהדרת
        10/7/10 08:09:
      כתיבה יפה, עידית. העלילה מובעת במכתבים על ידי כותבת. איני זוכר אם גם אלכס כותב, מכל מקום - זה יכול להוסיף לעלילה. דוק של עצבות וחיפוש עצמי מכסה על המילים. יש בדידות והרבה.
      תודה ושבוע נעים !
        10/7/10 07:21:
      בגילוי דעת הולך ומעמיק, נחשפת התלות הרגשית הגעגוע הבלתי נסבל ואף החרדות מבצבצות בכל מיני מילים,כמי שמרגישה שצלע מגופה נעלם והלך לו. ישתחושת נעזבות עם קושי להודות שזה מרגיש כמו סוף קשר שלא משלימים איתו.
      כתוב נהדר וגלוי יותר מכתיבתך עד כה.
        10/7/10 07:16:
      המון רגש וכאב פה.

      כתיבה משובחת.
      תודה עידית.


        10/7/10 02:09:
      עידית את ממשיכה ופותחת כאן באומץ את המחברת כאילו מדובר במחברת האישית שלך, ואוו...

      תוהה ביני לביני האם מדובר בסיפור או שמא זו אכן מחברתך האישית... ואפילו איני מעיזה להציב סימן שאלה בסוף השאלה ואולי אין זה משנה בעיקרו מאחר ואת מבקשת התיחסות
      לכתובים כאל סיפור ?

      בכל מקרה הרושם המתקבל או מתהווה כאן
      הוא שתחושותייה הפנימיות של הדוברת מספרות לה את מה שלא שמעה עדיין במפורש.
      ליבה מנבא לה בגידה וגם אם אינה פיסית,
      עדיין הריחוק והתנהגותו המנוכרת מהוות בגידה.

      יש המשך :) ?

        9/7/10 20:49:

        כל כך הרבה פנים יש לי

      כל כך הרבה פנים יש לי בפנים

      כל כך הרבה בפנים יש לי בפנים

           הפנמתי גם בפנוכו

                      תודה

              

        9/7/10 20:29:
      הכאב הזה מתחיל להכנס עוד ועוד פנימה ולהיות כבד. הוא מופיע היכן שכן יש אהבה ורגש, לפחות בצד אחד.
        9/7/10 18:24:
      מרגיש לא טוב מה שקורה בין אלכס לבין אשתו.
      ככה מתחילים הבקעים, כשלא מרגישים זה את
      זה יותר. עושה לי עצוב.
      וחוץמזה הכתיבה נהדרת, שני החלקים.
      הספל שעומד להתנפץ - כל כך אמיתי.

      שבת טובה, יעל
        9/7/10 18:20:
      לכל קוראי ומגיבי - אלפי תודות.
      אני לא מוצאת את הידיים והרגליים אחרי מסכת השדרוגים הזאת, אבל - אולי הכל לטובה?
      שבת שלום לכולם, שמחה שאתם מגיעים וקוראים
      שלכם, עדית
        9/7/10 18:16:

      כתוב יפיפה

      אמיתי

      מקסים

        9/7/10 17:03:

      אני לא אוהבת את אלכס

      ואת המשחקים שלו...

      אבל אני אוהבתאותך

      כי את כותבת ת'חיים,

      של רבות מאיתנו...

        9/7/10 09:20:
      שיוטח כבר הספל הזה "בכל הכוח אל הקיר שממול, ויתנפץ לחלקים חדים, ואלפי טיפות חומות של קפה יותזו מסביב."
      אז בטוח שכבר לא יהיה צורך לנסות כל הזמן לראות את זהרורי האור. הם פשוט יבואו להגן כדי להישאר, ללא מאמץ

      א
        9/7/10 01:25:
      דיתי הייתי. השארתי פתק מתחת לעציץ בכניסה.

      שוקי
      מרתק .
        8/7/10 23:41:
      מכירה את אותו ה"ככה" שהיא לא יודעת להסביר.
        8/7/10 20:54:

      לאדומה ולכחולה ולכל קשת הסגול

      לבל יהא עלייך יומך הרגל

      בסוף תחליפי ממוסיקאית לסופרת:)
        8/7/10 12:38:
      חזרו הכוכבים
      הידד
        8/7/10 08:49:
      עצובבבבבבבבב
        8/7/10 08:34:
      והקפה הזה מחרבש את הכתיבה מה איכפת לי העיקר שהגבתי.
        8/7/10 08:34:
      החלק האדום נהדר!!! כל כך הבנתי את הפעולות שאנחנו עושות על אוטומט ןדוקא אהבתי את התמונה יש בה משהו מסקרן והחלק הכחול מה יהיה אם האלכס הזה???? שיתקשר כבר!!!!!
        7/7/10 23:00:
      חוצמזה, 1. באמת שידברו כבר. (אפילו עליסה אמרה שצריך שיהיו שיחות בסיפורים...) 2. התמונה ללא הפנים מטרידה משו. אפילו שיש ספל ביד ... (מה יש בפנים?)
        7/7/10 20:49:

      אוי

      מכמיר לב, החלק האחרון.

      והלחץ, הגעגוע, הפערים (ניתן לגשר בכלל?)

      אסוציאציה... 1

      משו שמצאתי והזכיר לי את הסיפור... 2

      (יהיה בסדר. נכון? נכון? או ש... לא? אוף!)

      פרופיל

      עדית...
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות

      מלים ארוגות