כל כך הרבה פנים יש לי.

במדרגות, כשאני ממלאה את כלי המים של החתולים ומחייכת שלום לשכנה מהקומה הראשונה.

כשאני ממיינת את הגרביים שיצאו לחים ממכונת הכביסה ומחפשת את להן את בן זוגן כדי לתלות זה ליד זה. אני עושה את זה בשקט, בלי להוציא מלה מהפה, כל כך רגילה כבר, וכל כך בידיעה ברורה שלפחות זוג אחד יישאר לא שלם.

כשאתה נכנס מהעבודה ומניח את התיק בצד ושואל מה העניינים ואני עונה בקול רגיל שהכול בסדר.

ולפעמים, כאשר אני מגיעה מהקניות עם תא מטען מלא סלים מהסופר ומבקשת ממך בטלפון מהדרך, שתצא לעזור לי להכניס את הדברים הביתה כי אני עייפה נורא.

כל כך הרבה פנים.

ואף אחד מהם לא האמיתי לגמרי. לא השלם.

אני חוזרת למחברת. שם אני לומדת להכיר מישהי אחרת. שם אני מציירת מישהי אחרת עם חיים אחרים, שאולי הייתה פעם ואולי לא, שאולי אין לה כל תכלית מלבד למלא את תפקידה בתזזית שגועשת בתוכי. ואולי באיזשהו אופן נעלם יש לה קשר אלי, ואני עדיין לא מבינה מה הוא.

לא.

אני לא רוצה לכתוב על עצמי, אני עייפה. אני רוצה להתקפל רק לחמש דקות מתחת לשמיכה שלי ולכסות את הראש, לעצום עיניים חזק ולעצור את הנשימה לזמן הכי ארוך שאוכל, כדי שהנשימה הבאה אולי תמלא אותי סופסוף.

ואז אפתח את המחברת ואמשיך לכתוב.

מפני שאני לא רוצה לכתוב עלי, מסתכלת מבחוץ על הישיבה השקטה שלנו בערב מול הטלוויזיה, חדשות, סרט, תכנית בערוץ ההיסטורי, ואומרת לעצמי – איך זה שאתה לא רואה שהספל הזה שאני מחזיקה ביד, עם הקפה הרותח, איך זה שאתה לא רואה שעוד רגע הוא יוטח בכל הכוח אל הקיר שממול, ויתנפץ לחלקים חדים, ואלפי טיפות חומות של קפה יותזו מסביב.

בלי שתרגיש בתנועת היד שלי אני נושמת עמוק ומניחה שתי אצבעות בחיבור של הצלעות. שם ציירתי את הפנינה הלבנה, הזוהרת, המחוברת בחוט טורקיז הכי חזק בעולם. והיא מפזרת זהרורי פירורים של אור חמים ואני מנסה, כל כך מנסה, לראות אותם מקיפים אותך ואותי, ועוטפים אותך, ואולי גם אותי, בשכבה שומרת. כמו קרום עדין וחזק, שימשיך להגן על שנינו מפני כל רע.

20.4.2003

יום ראשון בבוקר, חול המועד פסח

אלכס שלי,

ניסיתי אולי חמש פעמים כבר להשיג אותך בטלפון הבוקר, יום ראשון אצלך, אמור להיות רגוע יותר, אבל אתה לא עונה. וכאן חול המועד והילדים עדיין אצל ההורים שלך, אני מנסה להבין למה כל כך נלחצת מהרעיון שצץ לי, שבעצם אני לא מבינה למה לא באתי להיות אתך באוקספורד בחול המועד, הכי גם אצלי חופש, לפחות יחסי.

הרי לא אמרתי שארזתי מזוודה והזמנתי כרטיס, למה התרגזת כל כך פתאום?

קרה משהו? יש משהו שאתה לא מספר לי עליו? אתה עסוק עד כדי כך שלא נוכל אפילו לטייל טיול פארק או לשבת באיזה בית קפה באוניברסיטה שלך?

אני לא מזמינה כרטיס. אתה יכול להירגע. אימא שלי מחזירה את דידי ואיילה מחר אחר הצהריים והיא תישאר אתי כמה ימים כדי לעזור לי להתחיל לעבור על ארונות הבגדים של הילדים ולמיין אותם. אני לא מסוגלת לעשות את זה לבדי, והיא, עם הפרקטיות שלה ממש משוועת שאבקש ממנה לבוא. אולי אם נתחיל יחד יהיה לי קל יותר להמשיך.

יום שני בבוקר, חול המועד פסח

21.4.2003

משהו מרגיש לי לא טוב, אלכס. התעוררתי מוקדם כל כך הבוקר, עדיין היה חושך בחוץ, לא הצלחתי להירדם. קמתי, הכנתי קפה. חיפשתי סרט טיפשי באיזה ערוץ אופרות סבון בטלוויזיה רק כדי להעביר את הזמן. למה לא שמעתי ממך כלום אתמול? למה לא התקשרת, למה לא שלחת לפחות מייל קצרצר. כאילו – כאילו פתאום אני לא מבינה מה קורה. הבחורה החדשה, העובדת הסוציאלית שאמורה להחליף אותי ב"מרכז האישה" התחילה את עבודת החפיפה שלה אתי בשבוע שלפני פסח, פגשתי אותה בבית קפה בפעם הראשונה, והיא נראית לי חסרת ניסיון אבל עם מספיק מוטיבציה ללמוד ולנסות הכול, ובכל זאת זה לא מה שמדאיג אותי. אם כך כל ההכנות לנסיעה ממשיכות לפי מה שקבענו. מה שלא קבענו זה שאני ארגיש ככה. ואני לא יודעת להסביר לך איך זה ה"ככה" הזה. המיילים שלך מלאים מלים, אתה מספר על החדר, על השולחן, על העצים מחוץ לחלון. אתה מספר על אנשים שאתה פוגש, על בתים שאתה רואה. אתה מספר על הקשר שיצרת עם אחת הקהילות היהודיות באזור האוניברסיטה כדי להתחיל לחפש גן מתאים לאיילה, ומסגרת נכונה שתתאים גם לאוהדי, אתה עונה לכל השאלות שלי כאילו שלחתי לך שאלון מפורט. ואני מרגישה משהו אחר. השקט בבית טוב לי, נעים לי שהילדים לא היו כאן בסופשבוע, נעים היה לי לדעת שמישהו אחר דואג להם, אבל פתאום השקט הזה מחריש אוזניים, ואני לא יודעת להגיד מה מציק לי.

אתה מציק לי. אתה רחוק. אני לא מרגישה אותך. אני לא רגילה לא להרגיש אותך. אני דואגת. משהו קורה ואני צריכה שתכתוב, שתתקשר, שתגיד לי בטון המלגלג שלך – את עם הדרמטיות שלך. תרדי מזה, הכול בסדר.

בזהירות בזהירות אני זורקת לך מחשבה. אל תתחרפן ממנה, אלכס, אני פשוט מתגעגעת. פסח תכף נגמר, עוד חודש ומשהו נוחת עלינו שבועות. אני אשים את הקטנים אצל הורי ואבוא אליך לכמה ימים. יומיים, שלושה, לא יותר. אני צריכה לראות אותך, צריכה להניח ידיים על הגוף שלך. אני פשוט מתגעגעת. נשבור את התקופה הזאת של שלושה החודשים האינסופיים האלה. זה יעשה הכול טיפה קל יותר.

כי אני דואגת.

ואין לי מושג למה.

תתקשר, בבקשה תתקשר, גם אם יוצא לך להגיע לטלפון רק באמצע הלילה.

אני.