[בעקבות בנימין, התזות על ההיסטוריה] לשווא. לימודי ההיסטוריה הפכו לשעשוע, מסיבה זו נטשתי אותם בגיל צעיר. ההיסטוריה הפכה לחוויה נוספת, לטיול לזמן אקזוטי בו אנו שוכחים מההווה הטורדני לטובת עבר מכאיב יותר. אך במקום החיטוט המכאיב בעצמי שהיה אמור להיות מנת חלקה של ההיסטוריה האישית והקולקטיבית כאחד, העבר המכאיב הופך להיות כאבם של אחרים, כאבם של שלדים דוממים שבמותם ציוו לחיים את העינוג הבזוי ביותר. הכאב משותף, הבלתי משוער, הופך לקרבן מיתולוגי של ימים רחוקים ואפלים, שלמזלנו הרב התגברנו עליהם. האינדיבידואל נטמע בהיסטוריה כצללית קטנה בין מיליוני אחרות שעברו מהעולם. אך צלליות אלה לא מתו סתם כך, אלא המשיכו להטביע את חותמן בטביעות אצבע טראומטיות; בתודעה הקולקטיבית אשר מוטמעת בחזרה באינדיבידואל מלידתו באופן כמעט -גנטי; בסיפורים שהלקח מהם נשלל והוקע כ"מוסר השכל" לאיך לכאורה צריך לחיות. הגנטיקה התרבותית החיה מתבטאת בעל פה בעוד קלישאה מתה. איש איננו מקבלה היום כפשוטה, אך חיים על פיה באופן כמעט אוטומטי. תאוות החירות והחיים נותרו אך ורק ביצירות אמנות מהעבר, כעדות מתה להווה ריק מחיים חופשיים הממשיך את דרכו בהיסטוריה של המין הברברי. ההיסטוריה מתגלה רק בהיסטוריה של האמנות, כהיסטוריה של דבר מה שעדיין חפץ לומר דבר מה, והמוות החי, הפרצוף המעוקם, הצעקה האילמת, מלווה אותו בכל רגע. |