15-3-09

באדי,

בוקר נהדר ביער.

התעוררתי לא מזמן, פשטתי כמה שכבות מעלי על אף הרוח הקרירה אך נעימה לי נעימה. נעים לי גם לשבת על האדמה עם תחתונים, בעיקר אחרי לילה של קור כלבים בתוך שק שינה עם שתי שמיכות, שני סוודרים וגם כמה זוגות גרביים!!!

החברה' פה קצת צעירים, חוויתי זאת אתמול ב'פוד סירקל' שהתקיים במדורה המרכזית. היתה דרמה ועלו עניינים קשים במשפחה, חלק אחד השתגע והשאר נבהלו, כעסו, פחדו והתעצבו. אז פתחנו מעגל דיבור אל תוך הלילה, בו כל אחד שהחזיק את 'מקל הדיבור' אמר את שעל ליבו בכל עניין, והשאר פשוט הקשיבו עד שהגיע תורם. כך המקל עובר מהאחד לשני עד שמגיעים לסיבוב שלם ללא מילים. אני פרשתי לישון עוד לפני כן.

אני נושמת הבוקר וזה נפלא!

זהו יער אורנים ויש פה כמה ברושים, העצים צעירים, זה ביבי יער, כך נראה לי, יער שננטע באמצע מדבר, בשונה לזה שהגעתי אליו במפגש באוסטרליה.

אמשיך בסיפורי:

עם ההנחיות הכתובות חלקית, המשכתי בדרכי וחשבתי לעצמי שתוך כחצי שעה אני כבר שם, איזה מגניב! מצאתי אותי נוסעת על כביש שרות, ברוחב של נתיב אחד, כבר מעל לחצי שעה... האם אני בכיוון הנכון? עלו חששות בליבי, לא עברו כלי רכב, רק משאית ענקית, הנושאת בולי עץ, שהגיחה מולי בדהרה, כשנראה שאין בכוונתה להאט כלל. כשהבנתי זאת סטיתי במהירות לשוליים בבהלה. אחרי זמן מה הגיחה משאית נוספת, אבל אז כבר הבנתי את הרעיון ופשוט עצרתי בצד הדרך רחוק מהכביש. נראה שלאלה אין אלוהים והם פשוט לא רואים אף אחד ממטר!

אחרי כארבעים וחמש דקות נסיעה בלי אף מכונית בדרך, הבחנתי בצומת כניסה לתוך היער ובה היה מוצב מקרר נטוש. לא היה שום שילוט או סימן גם לא כזה של הריינבו שבדרך כלל מסמנים עם חתיכת בד צבעונית על ענף או על יד רוג'ומים שהם ערמות של אבנים כמו שהיו בדרך לכאן, ביער יתיר, שמטרתם לסמן לי שאני בכיוון הנכון. אף לא אחד מאלה היה.

עכשיו באדי, כבר התחלתי לדאוג, כי השעה כבר התחילה להיות מאוחרת ורק לחזור לגרפטון זה כמעט שעה נסיעה!

עצרתי והתבוננתי בתחושות הגוף, מה יעלה? איזו תשובה? המשכתי הלאה בכביש והיה נראה לי שזה לא הכיוון, חזרתי ונכנסתי לפנייה של המקרר ונסעתי לתוך היער כעשר דקות אבל הדרך נראתה לי אינסופית מי יודע לאן אגיע? רק עצים בלי סוף ושביל תלול בתוכם. הסתובבתי חזרה אל צומת המקרר כשאני בחוסר אונים, לבד, בסוף העולם ימינה, הערב כבר תכף יורד ואף נפש חיה לא עוברת בסביבה!

לפתע משום מקום הגיע טנדר עם כל מני שלטים וכלי עבודה עליו, כנראה עובדי בוש. מיד קפצתי לעצור אותם בצעקה!!! שני גברים. שאלתי אם הם מכירים את חניון מונטגומרי? והאם זוהי דרך שמובילה לשם? הוא חשב לרגע ואמר כן! מכאן את יכולה להגיע לשם זה במרחק של כ-20 ק"מ והוסיף הערה לעצמו ולי גם יחד, אבל זאת חתיכת דרך לא פשוטה!

אני רק אמרתי תודה להם ותודה ליקום שמשגיח עלי באופן אישי, גם בחורים הכי נידחים בעולם ובמהירות נכנסתי לואן ויצאתי לדרך. את הקילומטראז' איפסתי וכך יכולתי למדוד את התקדמותי, כשאני סופרת בקול כל קילומטר שעובר, כמה עוד נשארו לי... עוד 15 ק"מ! עוד 14 ק"מ ... עוד 8 ק"מ... עוד שבעה...

ככה מצאתי אותי נוסעת בתוך יער אינסוף, לבד, לא יודעת אם אגיע ואיך ולאן, הציפורים משמיעות קולות רמים שונים ומשונים. לא כמו כאן, כעת, שאני שומעת צויץ צויץ צויץ אלא תזמורת שלמה בלתי פוסקת של טונים, צלילים ומקצבים בעושר ובעוצמה אדירה.

בשלב מסויים, הדרך היתה תלולה מאוד ויותר מתאימה לרכב שטח, אבל אני לא ויתרתי כי הרי מובן שלא אחזור את כל הדרך חזרה כעת, בשום אופן לא! אז בירכתי את הואן הנפלאה שלי ועודדתי אותה בקול שהיא טובה ונפלאה ויכולה ובליבי פחדים רבים. מה יקרה לי אם אתקע פה באמצע היער לבד? לאף אחד בעולם אין מושג קצוץ שאני פה, שאני בדרך, מה אם אתקע פה בלילה עם חיות הבר? גם כעת כשאני כותבת, עולה בי צמרמורת של פחד.

אבל אז באדי, כבר פשוט נכנעתי ליקום וחשבתי לעצמי, שאם זהו גורלי, אם זה מה שאני צריכה לחוות אז כך יהיה, אם אני אצטרך להשאר כאן עם החיות בלילה אז זה מה שאעשה!

כבר לא ידעתי כלום, כבר לא היה לי מה לומר או לחשוב רק המשכתי לספור את הקילומטרים שנותרו לי, כשאני הולכת ומתקרבת לסף היאוש או התקווה.

לפתע, אחרי כעשרים ק"מ ראיתי שער ומאחוריו מכוניות חונות!!! ומשם הגיח איזה בחור! אלוהים איזו הקלה זאת הייתה! הוא אמר לי, שהיה נדמה לו, כשראיתי אותו, שעוד רגע הייתי בוכה משמחה, וזה היה נכון.

משם, הדרך עוד המשיכה כשלושה קילומטרים בנסיעה עם הואן, אבל הפעם לא בחוסר ודאות ולא לבד. הגענו לחניון ממנו יש לרדת בירידה תלולה, כשלושה קילומטרים ברגל אל הואדי. את הציוד הבסיסי לשינה העמסתי על רכב 4X4 שירד למטה והתחלתי לרדת ברגל, שוב אני לבדי ביער.

ירידה תלולה ביותר, יער פראי ופלאי, צמחיה עתיקת יומין וקולות הציפורים. אך ברגעים אלו כל מה שרציתי, באדי, הוא להגיע למחנה ולפני רדת החשיכה. כבר התחילה לרדת החשכה ובייחוד ביער, זה קורה מהר יותר, כך גם אני התחלתי ללכת מהר יותר ויותר ובשלב מסויים התחלתי לרוץ עם כוח המשיכה למטה הופ הופ הופ הופ כבר יורד הערב הופ הופ הופ הופ המסע שאינו נגמר הופ הופ הופ הגעתי לוולקום סנטר! שם כבר היו חברה' שברכו אותי על הגעתי: welcome home וכיוונו אותי לאן להמשיך אל תוך המחנה, שעל גדות נהר הנימבוידה המופלא.

כשהגעתי היה כבר חשוך, אבל היו אנשים מסביב ואוהלים ובדיוק אז כולם, כשלושים איש לערך, התכנסו ל'פוד סירקל' כשאני עם עוד חברה' חדשים במחנה הצטרפנו אליהם. עדיין לא ראיתי דבר עד הבוקר, אבל שם התחיל מסע, שעל פי הדרך בה הוא התחיל לא יכל להיות אחרת ממופלא...

שלושה ימים אחרי כן כל גופי כאב לי בשוקיים והירכיים והטוסיק מהירידה הספורטיבית התלולה, הגב כאב לי מהשינה על קרקע מוצקה ומכל המתח שטומנת בתוכה הכניסה אל הלא נודע.