15:00 בצהריים.
אלו צהריים קשים וחמים.
אם רק הייתי יודעת מה מתרחש מתחת לפני השטח.
מה גודל המרחק שממנו הוא מגיע, כמה אנרגיות הוא מסתיר בתוכו,
את סוד מערבולות הטורקיז וגיחתן הפתאומיות על מעל פני השטח.
מטפסת מדרגה מדרגה אל המרפסת בסוכה. איש לא יוכל לומר לי כלום,
אפילו אלוהים מחפש מקום מוצל להתנשף בו בשקט.
נדמה שהנימנום הלא רצוני הזה התמשך לו כשעה, וברקע נשמעים דיבורים חפוזים וקטועים,
הנחות גלשנים על גדרות חלודות, צלילי חיבור בין פלסטיק קשיח לחול רך. כמו המוזיקה שהמצלמה משמיעה כשהיא מתנתקת או מתחברת מעדשה כזאת או אחרת. תאווה לאוזניים.
הפנים אדומות, כנראה לא היה חכם להרדם בצד הזה של השמש. בעיניים מטושטשות הצלחתי לאמוד אחרי שיעורי הסברה רבים שמדובר בגל של 60 ס"מ. בארץ שלנו הגל הפשוט הזה הוא מצרך נדיר. והפראים אומרים שצפוי לעלות עוד.
רצועה סביב צוואר והנשק דרוך ומוכן.
עכשיו תורם.
הם מגיעים בגדודים, נקודות שחורות צפופות במים כחולים.
זרועות, רגליים וגופות שריריים משתחלים לתוך חליפה צמודה, שרירים נמתחים, צווארים מסתובבים, מפרקים נפקקים והם שועטים למים, כמו ציידים רעבים.
לפעמים בא לי להפקיר את המצלמה ולהצטרף אליהם גם, רק כדי להבין מה זה הדבר הזה שאני כל כך מאוהבת בו.
כל אחד והחיבור שלו. הם עושים אומנות חיה, ושלי שקטה.